אלבומים

The White Stripes - Get Behind Me Satan - 2005

סופ"ש White Stripes לכבוד פירוק ההרכב. ג'ק וייט שולף את הפסנתר

מאת עדי הררי. 11-02-2011

תגיות: רוק, בלוז, The White Stripes, 2005

 

השבוע עברו במערכת שלי כל אלבומי הוייט סטרייפס. בריפיט. בהתחלה זה הרגיש כמו רוקנרול, אחרי שלושה ימים זה בעיקר התחיל להעיק. פחות לי - יותר לסובבים. הרמקולים המתפוררים מודל 2001 הגבירו את חרחורי הגסיסה והחתול הלא-מאוזן-גם-ככה פיתח טיקים מטרידים מצלילים גבוהים מדי של גיטרה וקול גברי. אפילו השכן מלמעלה הוכיח סופית שהמכשיר שמיעה שלו זה אולי האקססורי הכי חם בפלורנטין אבל מתברר שהוא כולו הצגה. באסה.
אבל מלבד למספר הבחנות מחודדות יותר על הסביבה הקרובה שלי, הגעתי גם לכמה תובנות על היצירה של הדואו המפורסם. בהרכב שכבר קבל על כל אלבום שהוא שחרר את מירב הסופרלטיבים, הפרסים והשבחים נדמה שיש לי מעט מאוד להוסיף. כל אלבום של הסטרייפס מחושב עד הדקות האחרונה, מגוון, מחדש ועמוס להיטים בלתי נשכחים. בכל אלבום יש טעם טיפה שונה, משקף עוד שכבה שהזוג הזה עבר כהרכב, התפתח ולמד.

דווקא האלבום Get Behind Me Satan זכה לביקורות הכי מעורבות. אחרי ארבעה אלבומים של בלוז-פאנק מלוכלך, החליט ג'ק וייט לשלוף את הפסנתר. וזה מרגש. כי זה מעניין וכי זה מאתגר. זה לקחת את אותה מוזיקה מפודבקת, רועשת, מלוכלכת ולהצמיד לה כלי כל כך קלאסי ונקי. התוצאה: בלוז פרוע עם הרבה מאוד גרוב. אם עד עכשיו הוייט סטרייפס התלבשו כמו ליצנים ורק העיניים של ג'ק וייט בערו משיגעון, עכשיו גם המוזיקה שלהם מקבלת טוויסט של ירידה מהפסים.


האלבום נפתח בלהיט Blue Orchid, שיר פסקול-לרגע-אקשן-מעולה קלאסי. ג'ק מגיע עם הקול לגבהים כמעט בלתי אפשריים והגיטרה שלו מנסרת ברפטטיביות. The Nurse נשמע מנותק לגמרי מהאלבום, אבל הנקישות הפתאומיות במצילות מזכירים לך ישר במי מדובר. הפסנתר נכנס לראשונה בשיר השלישי – My Doorbell, שיר מטורף ואובססיבי בכל מהותו. אחרי שלוש דקות הוא כבר מתחיל להלחיץ. וכך ממשיך האלבום – נע בין שירים אקוסטיים כמו Little Ghost ואז מפתיע בשירים סוחפים ועשירים בגיטרות, תופים, פסנתר ומה לא. כמות הגרוב שיש בשיר  The Denial Twist יכולה לעורר השראה להרבה מאוד להקות שלא יודעות לממש פוטנציאל של כלי מעניין כמו פסנתר, ולבסוף גוזרות עליו בלדות מפוהקות.

בעוד אפשר להגיד על Elephant (2003) שהוא גאוני או על The White Stripes (1999) שהוא חדשני ונועז, Get Behind Me Satan הוא בעיקר נורא מעניין. לשבת, לשמוע אלבום ולא לדעת לשנייה מה הולך להגיע בשיר הבא. לעומת אלבומים אחרים של ההרכב, האלבום הזה פשוט לוקח את כל ההומוגניות הידועה של הלהקה ואחרי ארבעה אלבומים, מפרק אותה ומרכיב אותה מחדש עם טוויסט מרענן. וזה זה סופר אמיץ.

 

 ומלבד לגרוב, אי אפשר להתעלם מהקליפ המדהים של מישל גונדרי. תקשיבו גם למילים - הכל מהודק שם באופן מושלם:

 

                                     

תגובות