אלבומים

יהוא ירון - דברים יומיומיים כאלה - 2011

זעם תנ"כי שמתחלף ברכות עמוסת רגש. יצירת מופת שעוד תהדהד

מאת סער גמזו. 01-01-2011

תגיות: יהוא ירון, 2011, קונטרבס

 

אם עדיין לא שמעתם את השם יהוא ירון כנראה שלא שמעתם מוזיקה ישראלית בשנים האחרונות. הוא מעורב באינספור הפקות והרכבים, גורר קונטרבס ענק, ומלווה אמנים בסגנונות שנעים מג'אז ועד רוקנ'רול. אחרי שנים ארוכות בצידי הבמה, הוא משחרר את אלבום הבכורה המאד מצופה שלו.
הבס של ירון הוא אחד העסוקים בישראל, אבל ב"דברים יומיומיים כאלה" הוא משאיר אותו בבית ומגיע כדי לשיר. טוב, אולי לשיר זו לא בדיוק המילה המתאימה כאן. נקרא לזה הגשה מוזיקלית. ירון לא רק שר, הוא מתפתל ומתמתח בין השורות, חופר בחזרה אל הנקודה שבה כתב את המילים ופולט אותן בזעם תנ"כי, שמתחלף ברכות עמוסת רגש. השירה שלו לא יוצאת מהגרון, אלא רק עוברת שם כדי לקבל תוספת עוצמה כשהיא פורצת מתוך הקרביים שלו.


לא פזמונאות - שירה

אם מתעמקים לרגע בטקסטים מבינים שהשירה של ירון היא הדרך הנכונה, ואולי גם היחידה, לבטא אותם. זו לא פזמונאות, אלא שירה אמיתית ("השמש עולה כמו אל, מלא בעצמו/ חסר רחמים/ מביט ממרומו מחטט בפצעים/ ואז כשאימא קוראת לאכול/ אנחנו מסתתרים/ בהרודיון שלךְ" – "ההרודיון שלך"). מצלולים ודימויים מורכבים, משחק של משקלים, מחול של אותיות ("אני שמח שהאדמה נדרכת מתחתי/ ומרגיש שהשמיים מודעים לחולשותיי/ הייתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה/ אני רוצה שתצעקי/ למרות שכלום עוד לא קרה" – "זה לא זמן טוב"). המילים מזכירות יותר את אלתרמן מאשר את ממתקי הפופ חסרי הערך הקלורי של היום. את חיבוטי הנפש של הכותב הוא מביא בשיר של נתן זך, בשם "שלושה שירים שלא נכתבו (חלק א')", שבעזרת הגשה מעולה ועיבוד מושלם, הופך להיות לגמרי שלו. לא רק התיאטרליות מושלת בשירה שלו, גם הרגישות והכנות. משהו בו מרגיש בלתי ניתן לזיוף. חזק, אמיתי, ברור ומוצק. כזה שכל העולם לא יכול להכחיש.

את המוזיקה הוא מפקיד בידיהם של חברים מהדרך המוזיקלית שלו. אביב ברק (תופים) מנגן איתו אצל אביב גדג', שי לוינשטיין (גיטרות) שותף וחבר בהרכב האוונגרדי "קטב מרירי", יונתן לויטל (בס) החליף את ירון ב"פאניק אנסמבל", טליה אליאב (קלידים וקולות) ניגנה איתו ב"שישה נגנים שמחים", ובוריס מרצינובסקי (אקורדיון) ניגן איתו כמעט בכל ההרכבים האלה וגם בעוד כמה. יחד הם נעים בעדינות בין רגעי ג'אז עדינים ומלודים ועד התפרצויות נויז אוונגרדיות מלאות כוח גולמי ושואג. הכישרון והורסטיליות של הלהקה הם הצלע השלישית אחרי הטקסטים והשירה. נדמה שההרכב הזה נולד כדי לבצע את האלבום הזה ולהוציא אותו לאור.



אפיל אליטיסטי ובלתי נגיש


אלמנט חשוב נוסף, שלא תמיד מקבל משקל באלבומים, הוא העריכה. המבנה הפנימי של האלבום נוצר כדי לפתות את המאזין בלחישה ("ההרודיון שלך"), להוליך אותו לקראת שיא שהפך ללהיט הבלתי רשמי ("לא זמן טוב") ועד הסיום המהורהר ("קיים ונעלם") ששולח אותו לחשוב כמה דקות לעומק לפני שהוא לוחץ שוב על כפתור הפליי. בהאזנה הבאה הוא גם ישים לב ל"דגל שחור" ו"ערפל סמיך", עוד שני רגעי שיא באלבום.
קשה לזהות רגע חלש או מיותר ב"דברים יומיומיים כאלה". האלבום, למרות האפיל האליטיסטי והבלתי נגיש, הוא יצירת מופת שעוד תהדהד שנים ארוכות במוזיקה הישראלית. לא בגלל שהיא תסלול דרך לדברים דומים, אלא מהסיבה ההפוכה לגמרי.

 

 

פורסם לראשונה במדור המוזיקה של עכבר העיר אונליין

תגובות

  • Overated

    gooli, 23-01-2011 02:08

  • יש לנו אוונטגארד

    בהחלט אלבום מופת

    צ'כי, 28-09-2011 15:47