אלבומים

Arcade fire - The Suburbs - 2010

שדרני קול הקמפוס מסכמים שנה. אלבום השנה של 2010

מאת עמי פרידמן. 31-12-2010

תגיות: 2010, סיכום שנה

 

"The Suburbs" של ארקייד פייר הוא אלבום השנה שלי. זהו, הוצאתי את זה, זה נאמר, אפשר להמשיך הלאה. את אלו מכם שעיקמו את האף נוכח הבחירה הצפויה והמעט בנאלית אבין לחלוטין, שכן אין חוכמה גדולה בבחירת אלבום בסדר גודל המסוגל להתמודד ראש בראש עם קניה ווסט במצעד של גלגל"צ למשל, כאלבום המשמעותי ביותר שיצא השנה. היה יכול להיות הרבה יותר קל להעניק את התואר לאחד משלל הסוסים השחורים ששעטו להם במסלול המירוצים הקלשוני, מספקים לא מעט רגעים ראויים לא פחות.

כן, היו כמה אלבומים מעולים ב-2010, כאלה שנתנו פייט לא רע בכלל לענקית ממונטריאול שהגיעה לפניהם לקו הסיום, קרעה את הסרט ואז הציתה אותו באש. שרלוט גינסבורג שחררה אלבום קטן ומשובח שנשמע כמו בק עם שדיים ושחלות, The Foals נותרו מאתגרים ומייק פאתון הצליח, כרגיל, נו להיות מייק פאתון יותר מכל אחד. במחלקת ההפתעות היו את הבלאק קיז שהצליחו להתעלות על עצמם עם "Brothers" המענג, ניל יאנג שסופסוף שחרר אלבום שבאמת אהבתי, ואבי באפלו אחד שהביא חבטה שמאלית לא צפויה, גם אם השם שלו יכל בקלות לעטר שלט של בורקסיה בצומת קרית-אתא. לא חסרים גם פלופים:  קינגז אוף ליאון עוטים על עצמם עכשיו בכיף את תווית הגולדן-צ'יילד המאכזב, בדרכם להפוך למגה להקת להיטים, זה שציפינו ממנו להיות אמן וקיבלנו פרסומאי. MGMT עם האלבום ההוא שאמור לגדול עליך או שצריך לגדול איתו ובכל מקרה הוא דורש יותר מדי סבלנות,  באנד אוף הורסס שכמעט וחיללו את כבודו של הקודם המעולה שלהם ו-דה נשיונל, שאלוהים היה היחיד שיכל לעזור להם לעמוד בציפיות שיצר "Boxer", והוא ככל הנראה העדיף לשבת עם גבריאל בלחסן באותו היום.

אם זה לא ברור עד עכשיו, האתגר הגדול  ביותר שהציב סוף העשור בפני ההרכבים המבוססים יותר היה זה שאנחנו, המאזינים, העמדנו מולם: "קדימה, נסו לעשות זאת שוב, נסו להרשים אותנו כמו בפעם ההיא!" הם ואנחנו גילינו השנה שהחוכמה האמיתית איננה להביא מאסטרפיס שכל רצועה בו נשפכת ומתמזגת בטבעיות עם הבאה אחריה, אלא להביא שניים כאלה ברצף מבלי להשתמש במילה "רדיוהד" אפילו פעם אחת. כולם ניסו לעשות זאת וקרסו בזה אחר זה תחת מסת הציפיות שאנחנו, בעצמנו, העמסנו עליהם בתקווה רבה. זאת אומרת, כולם חוץ מהרכב אחד, שעשה את הבלתי אפשרי ושיגר אצבע משולשת כלפי המלעיזים, מנבאי השחורות וגם כלפיי, שבימים ובחודשים שקדמו ליציאת אלבומם החדש, אמר בעיקר שהוא מחכה לסיים עם עניין האכזבה ולהמשיך הלאה. ודווקא בגלל זה, הבחירה ב-"The Suburbs" כאלבום השנה שלי, יותר משהיא חסרת השראה, היא נו-בריינר רציני.

ולמה לא בעצם? ארקייד פייר עמדו אצלי בקריטריונים החשובים ביותר שאלבום שנה אמור לעמוד בהם: בכל הנוגע לזמן האזנה מצטבר, אני יכול להגיד בביטחון מלא ששירים כמו "Empty Room" או  "We Used To Wait" ישליכו אותי גם בעוד חמש שנים אל הקיץ ההוא של 2010. אלבום שנה אמור לשרת את קלישאת פס הקול של החיים שלך בנקודת זמן מתוחמת ומגודרת, ומהבחינה הזו "The Suburbs", במקרה האישי שלי, מצליח לעשות זאת ועוד מעז לקשר אותה אל חיים אבודים של פעם. אם הנושא המרכזי במרכז האלבום הוא, ובכן, הפרברים, אז קשה שלא להבין ילד פרברים זה שמתחבר לקסם, לשעמום, לתמימות ולאימה השקטה שהחיים בפרובינציות צפון הארץ מספקות, בתוספת אוויר טוב וכמה שקט שתרצו.

ווין באטלר יכול לספר לכם עד מחר שהאלבום נטול נימה ביקורתית או מפרגנת והוא פשוט בא לתאר תמונת מצב, אבל אם הקליפ הלא מוצלח של ספייק ג'ונז לשיר הנושא לא הבהיר לכם זאת (מצידי שאורסון וולס יהיה חתום עליו, זה עדיין חרא קליפ), ארקייד פייר ממש לא מתגעגעים לפרברי יוסטון. כשהם שרים על "KASPAROV, DEEP BLUE,1996" כמו משחק השחמט המפורסם ההוא, מהצד שלהם זה נשמע יותר כמו כתובת גרפיטי מקושקשת מנקודה זניחה בעיר, זו שאתה יכול לדמיין את הפונט המרושל שלה גם שנים רבות אחר כך. מוסיקלית, טקסטואלית וקונטקסטואלית החבר'ה האלה פגעו בי בדיוק איפה ששורף, אבל עשו זאת בעדינות מענגת, בדיוק כמו הכאב המתקתק שמלווה אותך כשאתה נזכר בטראומות הילדות המטופשות והאישיות ביותר.

 

 

פורטיסחרוף יכולים לדרוש, ובצדק, ועדת חקירה בעניין הלחן של (Half Light II (No Celebration, עדיין מדובר בכמה מהשורות הטובות ביותר שנכתבו על ידי קנדים שאינם בריאן אדאמס. "Wasted Hours" הוא מראת החופש הגדול שלכם ושלל הבחירות שפחדתם לקחת כשעוד יכלתם. ויש גם את "Modern Man" המצמרר, בעיקר בפשטות הלירית בה הוא מציג את הכניסה העדרית אל תוך מעגל הקסמים הממית של הבורגנות המערבית. "כמעט הייתי שם בחלום, ואז משכתם אותי החוצה ואמרתם – ת'ה לא הולך לשומקום. אומרים לנו שאנו הנבחרים הבודדים אבל אנחנו בזבוז. וזה למה אנחנו עוד עומדים" נאמר שם, והדבר היחיד החופשי בשורה כאן הוא התרגום. לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמדובר באותה שורה ארוכה בה לעולם לא נהיה הראשונים אבל תמיד הבאים בתור. לא צריך לדעת שהבית בכל שמונה גרסאות העטיפה, עם העץ והגראז', אמנם צולם בעיירת חור בטקסס אבל יכול להיות הבית שלי, ושלך ושלך. ולא צריך לחשוב הרבה כדי להגיד שעבורי,2010 הייתה שנה של אלבום אחד ואלף השמעות. הנה תראו, האש הזו הייתה כל כך מדבקת שהיא פלשה מחדר משחקי הוידאו עד ליערות הכרמל החיפאיים. הו האירוניה. מוקדם מדי? קחו מספר.

 

 

אלו 20 האלבומים של 2010 לפי בחירת מאזיני קול הקמפוס וקוראי טיים אאוט

 

תגובות

  • אתה לא לבד

    אולי הבחנת או שלא בעקביות שבה הוזכר empty room בעמוד הנ"ל. אותי ריגש לקרוא שהשיר אהוב גם על מישהו אחר.

    רוקי ראקון, 03-01-2011 10:09