אלבומים

Amit Riff - Riffeel - 2010

הוא מוציא את מה שיושב לו עמוק בבטן, עמוק בלב ושופך את זה דרך הפריטה על מיתרי הפנדר שלו

מאת כתבי חוץ. 28-11-2010

תגיות: אינסטרומנטלי, גיטריסט, 2010, musicspot

מאת: הרנ"ג, אתר musicspot

בצעירותי פישפשתי בערמת התקליטים שהייתה לנו בארון, תקליטי ויניל ששכבו להם בשקט מופתי בין עטיפות הקרטון בתוך הריח הצבהב והחמצמץ הזה שהצטבר על אותן עטיפות עם השנים. בתוך כל זה גיליתי תקליט שהיה ניראה לי מסתורי ומעניין, בצבעים של שחור ואפור, היה כתוב עליו "The Shadows Greatest Hits".שלפתי את התקליט והלכתי לשאול את אבי, "מה זה התקליט הזה?", "אתה יכול להקשיב לו" הוא ענה "אבל קח בחשבון שזה בטח ישעמם אותך, אין בזה מילים, רק נעימות של גיטרות". מיותר לציין שזה רק סיקרן אותי עוד יותר ומיד ניגשתי למלאכה, פתחתי את מכסה הפטיפון, הנחתי את התקליט עליו, לחצתי על הכפתור שהזיז את התקליט סביב עצמו, הוצאתי את ההתקן הפלסטי שהיה עם תחתית עטופה בקטיפה אפורה, שבעזרתה ניקיתי את התקליט משאריות קרטון ואבק והנחתי את הזרוע שהייתה מחוברת בקצה שלה למחט שנחה על התקליט והפכה את קסם הויניל הפלסטי והמשעמם הזה לאוסף צלילים מופלאים.אלה היו שעה וקצת של קסם מתוק שלקח אותי למקומות אחרים, שגרם לי להפליג בדימיון למחוזות שעוד לא ביקרתי בהם מעולם וכל זה בלי מילים, גיטרות נטו, עם הרבה כישרון והרבה נשמה, רגישות ודימיון בכל נגיעה של המפרט או האצבע על מיתרי הגיטרות שלהם.

לימים כשהתבקשתי לכתוב על הדיסק החדש של עמית ריף, אמרו לי מראש, שים לב, אין פה מילים, רק מוזיקה, הרבה גיטרות משובחות אבל אין מילים ... דה ז'ה וו. קיבלתי את הדיסק לידיי והסקרנות התחילה לעבוד שעות נוספות, הדיסק מתחיל להתנגן ואני קורא את מה שכתוב על גבי העלון המצורף לדיסק, שם עמית כותב שאת הדיסק הזה הוא יצר בלי מילים, לא כי הוא חושב שלמילים אין משמעות או ערך, אלא בגלל שהוא הרגיש שהגיטרה יכולה לבטא את העמוקים שברגשות בצורה הכי מדויקת שיש. לי לא נותר אלא להסכים אבל בכדי לעשות דבר שכזה, בכדי להצליח להעביר את העמוקים שברגשות דרך הגיטרה אתה צריך שיהיה לך טונות של כישרון, רגישות גבוהה, נשמה גדולה והרבה מעוף. רק ככה אפשר להעביר את הדברים בדיוק כמו שאתה רוצה. תישאלו את קלפטון איך עושים את זה כשהוא יבב עם הגיטרה בשיר של הביטלס.

Riffeel הוא למעשה מסע שעמית בוחר להעביר אותי בו, הטראק הראשון והשני הם חתיכת Boost אנרגתי שיש בו הרבה מהרוק האמריקאי עם תחושה שאנחנו נימצאים בתוך הופעה עם אלפי אנשים בקהל. כבר פה אפשר להבין שיש פה עסק עם כישרון מאוד גדול ששולט ביד רמה על כל אחד מהליינים של הגיטרות שלו בצורה מושלמת ומאוד מדויקת כשהוא כמובן מנגן על כל הגיטרות. זו למעשה רצועה אחת מאוד מלודית שמכניסה אותי עמוק לתוך חוויה מאוד אנרגתית וחיובית. תוך כדי האזנה, אני שם לב לכך שעמית כניראה עשה בחירה מאוד מושכלת בדיסק הזה, הוא מזיז קצת את התופים לאחור שיתפסו פחות נפח ונותן לגיטרות שלו להוביל לא רק את הביצועים עצמם אלא את כל הדיסק הזה, והוא עושה את זה עם מתנה שמישהו שם למעלה ודאג לתת לו בכמויות מטורפות. בכל רצועה אני נמשך ונלקח למסע אחר. מרגישים שמישהו פה מוציא את מה שיושב לו עמוק בבטן, עמוק בלב ושופך את זה דרך הפריטה על מיתרי הפנדר שלו.

יש בדיסק הזה רצועות מופלאות כמו "Glory Of The Dead" או "Doing The Right Thing", אבל מעל הכל תקשיבו ל"Down Blues" שאפשר גם למצוא אותו ברחבי האינטרנט עם קליפ משובח שמתחיל עם נגינה פולקית בלוזית על גיטרה אקוסטית ומהר מאוד הופכת להיות חגיגה לאוזניים עם 2 ליינים של גיטרות שהתחברו בצורה מושלמת. שימו לב לעוד רצועה, "Out Of Love" זו רצועה על טהרת בלדות הרוק הקלאסיות כשתוך כדי שאני מקשיב לה אני מדמיין את מרק קנופלר שר ברקע אבל זה לא בכדִי, משהו בנגינה של עמית, ברצועה הזאת מזכיר לי לא מעט מהנגינה של קנופלר ב"Brothers In Arms". הדיסק הזה משחק בי. הוא פעם נוגע ופעם לא, הוא פעם מקפיץ ופעם מרגיע, הוא פעם מדגדג לי באוזניים ופעם מרחף בתוכם, הוא פעם שמח ופעם נוגה. הכישרון של עמית נימצא בכל מקום בדיסק הזה. יש פה פנינה מהאיכותיות ביותר ששמעתי ואני לא מדבר רק על הדיסק שאני בטוח שהיווה אתגר מאוד גדול לעמית כיוצר, אני מדבר על הכישרון מופלא של עמית ויש בכישרון הזה המון מן הרגישות והנשמה שנראה שרק יכול לגרום לעמית להמריא עוד ועוד ועוד ולקחת אותנו איתו כשותפים מלאים. Riffeel הוא יציר כפיו ואצבעותיו, אי אפשר להתחמק מזה והיצירה הזו פשוט מצוינת.

אז אם נמשיך לרגע את סיפור ילדותי, עמית הוא לא ה"Shadows", עמית הוא האור והדיסק שלו Riffeel הוא הספוט שדרכו עמית שופך את כל האור שלו ומאיר עלינו. חובה.

 

 

פורסם במקור בmusicspot, אתר לקידום המוזיקה והיצירה הישראלית

תגובות