אלבומים

Steve Mason - Boys Outside - 2010

סולן הבטא-בנד סוף סוף חושף את עצמו לעולם המוזיקה בשמו המקורי, ללא מסיכות

מאת אסף בן-קרת. 06-10-2010

 

חיכיתי לאלבום הזה הרבה זמן. התרגשתי כששמעתי שהוא יוצא לאור, התמוגגתי כאשר שמעתי אותו לראשונה. אפילו עכשיו, כמעט חמישה חודשים אחרי שהגיח אור לאוויר העולם – האזנה לקולו הקסום של סטיב מייסון ממלאת אותי בהרבה שמחה ותענוג. סטיב מייסון לא בהכרח מוכר בשמו הפרטי, אך למעשה זהו סולנה לשעבר של להקת The Beta Band, אחת הלהקות האהובות עליי, וגם האיש העומד מאחורי מספר פרויקטים תחת שמות שונים כגון: King Biscuit Time (יש לו שני אלבומים תחת שם זה, האחד מ-1998 והשני מ-2006) ו-Black Affair, אלבום אלקטרו לא ממש מוצלח שהוציא ב-2008.

משמח לדעת שסוף סוף מייסון בחר שלא לעמוד מאחורי מסיכות אלא לחשוף עצמו לעולם המוזיקה בשמו המקורי, יצירה שלמה ואישית פרי עטו, מוחו הקודח ולבו הדואב קמעה. אחרי לא מעט שנים בביזנס, ועדיף מאוחר מאשר אף פעם, זהו למעשה אלבום הבכורה הרשמי שלו. זו הסיבה שחיכיתי לאלבום זמן רב. קשה שלא לאהוב את הבטא בנד, להקת האם, שמאז הפירוק העצוב ב-2004 (בגלל אי הצלחה מסחרית) המשיכו כל חבריה לעסוק במוזיקה, אך אף אחד לא הצליח להגיע לשלמות שהיתה להם יחד. בעוד מייסון יצר את הפרויקטים השונים שלו, גם חברי הלהקה האחרים לדורותיהם יצרו הרכבים שונים דוגמת Lone Pigeon, The Aliens, King Creosete ואחרים. מייסון תמיד היה המועדף עלי.

לשמחתי הרבה, Boys Outside הוא אלבום קטן מאוד. לא תקראו עליו בהרבה בלוגים, לא תראו אותו במצעדים של סיכומי השנה, לא תשמעו אותו בפאבים מגניבים, והוא לא הולך לעבור מפה לאוזן ולהפוך סיפור הצלחה של דור האייפוד. כל אלו בטלים בשישים. האמת הפשוטה היא שמדובר באלבום מקסים. מוזיקה מאוד שקטה ואינטימית, כמעט שברירית, עשויה בהרבה אהבה, מזכירה לעתים את הרגעים הגדולים של הבטא בנד, וסיכוי שאף תמצאו דמיון בין האלבום הזה לאלבום Hot Shots II, האלבום היפה ביותר שלהם מ-2001.

הטקסטים של מייסון מוצאים אותו מחפש אהבה, מעט מבולבל, קצת עגמומי אבל בהחלט יציב במקומו. אין הרבה חדש תחת השמש, אולי ההפקה של ריצ'ארד אקס נשמעת ממוקדת ומוקפדת יותר מתמיד, אך מייסון לא היה כה משוחרר מעולם, חותר למטרה מסוימת, אך מרפה מעט מהפוקוס של האלבום, ונותן לו לזחול מתחת לעור באיטיות ובעקביות. קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק מושך אותי לאלבום הזה, ככל הנראה קול הבריטון החלק, הנקי, הגבוה והנשי מעט ממכר אותי כל פעם מחדש. אין כאן הרבה רצועות בולטות, זה מסוג האלבומים שגומעים בהאזנה רצופה אחת, אם כי אני חייב לציין את The Letter בתור השיר שמסרב לצאת לי מהראש או שאולי זה שיר הנושא העדין והקסום, וגם Am I Just A Man או Lost & Found שלקליפ שלו ניתן לצפות מטה. יש עוד כמה פנינים. מעין הרגשה נעימה כזו של חזרה הביתה. מושלם להאזנה ביתית ואישית בלילה. לא תתאכזבו. 

 

תגובות