אלבומים

Department Of Eagles – In Ear Park – 2008

עם מסכה פחות מחייבת, דניאל רוזן יחד עם כריס טיילור וכריסטופר בר נותנים לנו עוד מבט ליכולות ההרמוניות המבריקות שלהם

מאת גונן שטיינברג. 31-05-2010
Department Of Eagles – In Ear Park – 2008

אני אוהב הרכבי צד. למה? כי בהרכבים הללו האמנים שמוכרים לנו, מאפשרים לעצמם להשתחרר קצת יותר ממה שמצפים מהם. הם יכולים לשחק עם הסאונד שלהם יותר ולנסות דברים חדשים שלא היו מעיזים לנסות תחת שם ההרכב הראשי בו הם פועלים. הרכב הצד, כשמו כן הוא, מיועד לפעול רק בצד ההרכב הראשי ולכן רמת הרצייה של המאזין פחות מעניינת את המשתתפים בו, הם רואים בו בעיקר ככלי שרת לתענוגות אקספרימנטליים, שלרוב לא מתממשים תחת ההרכב הראשי. זה מה שהופך הרכבי צד לכל כך מקוריים ומעניינים להאזנה.

את Department Of Eagles הכרתי שחיפשתי רליסים נוספים שיצאו תחת הדרכתו המופתית של כריס טיילור, הבסיסט והמפיק של Grizzly Bear ומי שגם הפיק את אחד מאלבומי השנה הנוכחית Big Echo  של The Morning Benders. אחרי שבחנתי מי מרכיב את אותה "מחלקה של נשרים", הבנתי שבעצם מדובר באותם אנשים של Grizzly Bear רק בשם אחר. דניאל רוזן וחברו ללימודים פרד ניקלאוס הקימו בשנת 2001 את ההרכב, לפני הקמת גריזלי בר (2004), אך זכו להכרה רק לאחר שגריזלי בר "התפרסמו". שני אלבומים מלאים יצאו באמתחתם, הראשון, The Cold Nose, ב-2004 שזכה להוצאה מחודשת ב-2007, והשני In Ear Park, ב-2008. לאלבום השני הצטרפו לצמד כריס טיילור על הבס וכשותף להפקה וכריסטופר בר, עוד חבר מגריזלי בר, על התופים.

לאלבום יש בהחלט קווי דמיון ברורים מאוד לגריזלי בר, הרי מדובר כמעט באותו הרכב של אנשים ומן הסתם, מתוך המפגש ביניהם יצאו דברים דומים. כריס טיילור נותן באלבום הזה הקדמה מצויינת ליכולות ההפקה המופלאות שלו שיבואו לשיאן באלבום המופתי Veckatimest. האופן שבו הדינמיקה בכל שיר לא רק נפרשת על כל פני השיר עצמו, אלא טמונה גם בכל שורה בפני עצמה. דינמיקה של גלים אם תרצו, כל שורה עולה ויורדת כמו גל שמגיע וסוחף אותך בעוצמה לחוף אבל דואג מיד אחר כך לסחוף אותך חזרה לים הצלילים המשובח. המקום המרכזי שניתן לקומפוזיציה ההרמונית המקורית להפליא, שלהבדיל מגריזלי בר, מקבלת פה ביטוי יותר חד וברור. הסאונד האקוסטי השולט באלבום מאפשר למאזין באמת לשמוע את המהלכים ההרמוניים ולהתפעל מהם עד תום ולא להיאבד בתוך סאונדים עמומים למיניהם. הגרוב תופים המפורק שמציע תמיד כריסטופר בר מלווה ברולים אציליים שנותנים את המרחב הדרוש לקומפוזיציה ההרמונית להתבטא. 

אבל גולת הכותרת, כמו כל אלבום של גריזלי בר, היא ההרמוניה הווקאלית. אותן הרמוניות שנותנות את הטון הכל כך מסתורי של האלבום הזה, אלו שמעיפות אותך כמאזין לתוך נבכי היצירה עצמה ומאפשרות לך לשקוע בה לחלוטין. האלבום הזה הוא כמין שיר ערש מהפנט בו כריסטופר בר מניד את המטוטלת מצד לצד וכריס טיילור ודניאל רוזן בכמה קולות סופרים איתך לאחור מעשר עד אשר תהיה שבוי בקסמם המוזיקלי.

כמו שכבר אמרתי, האלבום הזה בהחלט מעיד על דברים לבוא. שנה לאחר שחרור אלבום זה, יצא אחד מאלבומי השנה (אם לא העשור) Veckatimest. בהשוואה בין אלבום הזה ליצירת המופת של גריזלי בר מ-2009, אני אעיז ואומר כי הוא בהחלט מגיע לקרסוליו אם לא משתווה לו. הרי מדובר כמעט באותו הרכב, שיצר פשוט תחת שם פחות מחייב יצירה אמיצה ומרתקת להאזנה. יצירה שכנראה היוותה את הבסיס היצירתי והקונספטואלי למה שיגיע שנה לאחר מכן ועל כן כבודה במקומה יותר ממונח. אני אוהב הרכבי צד...כבר אמרתי?

 

תגובות

  • לייק

    על כל הבחירות שלך!! יופי של אלבומים, אחלה של המלצות!! קבל 5 וירטואלי

    אודיני, 31-05-2010 19:46