אלבומים

Graham Lambkin (Jason Lescalleet) - The Breadwinner - 2008

ההד של מה שכבר שמעתי מתמזג עם ההווה של מה שאני שומע והפזילה היא בלתי נמנעת

מאת גיא דוביוס. 15-07-2010
Graham Lambkin (Jason Lescalleet) - The Breadwinner - 2008

"27 דקות, תמשיך לדבר, זה יהיה 26"

הדיסק מנגן, וסופר אחורה את הזמן כשהוא נע קדימה, נאלם דום כשנדרש לדבר ומתחיל רגע לפני שהשקט מחלחל, מסדר את השולחן והמונה מראה: אפס, אפס, אפס, אחד, השקט כבר נשמע ומייד יתחיל מחדש, דורש את תשומת ליבי, למרות שהוא כבר יושב אצלי בראש זמן מה, כמו שעון שהתפרק לגורמים, וכל רכיב שלו נמצא במקום אחר, מתחת לכיסא, מעל המזרון, ברווח בין השטיח לתיק, ועל הרצפה אי שם בין סדק לחרך, מסדר אותו מחדש בדמיוני, קלט/מחק עובר על הפס הצר של המכונה, שכבה אחר שכבה כמו צבע שמן, מעבה את הקנוואס, מקשיח אותו, וזה השיר שנתקע בחריץ ואינו נותן מנוח, תקליט שחורק הוא מטאפורה מושלמת מדי, בנאלית כסרט אימה, אך שיר, כל שיר, הוא סוג של פופ, ורק המזל של תנועת ההמון תכתיב לו את מקומו במצעד הפיזמונים, גחמה בלבד.

"אני כלואה בגוף הזה"

אני, עם אודם שדהה, בהמולת היום שרק התחיל, מוקדם מדי, ועכשיו מעט אחרי, הוא כבר אפוקליפסה של חולין ושעמום, וזה כלל לא קשור לסיפור הסגרירי של למבקין, כלומר, שהקשר הזה אינו קיים אלא בראש של מי שמנסה ליצור את התאור של הדבר החמקמק, נטוע בהוויה המהבילה של תחילת קיץ תל אביבי, חול ים בין האצבעות ונייר פקס לכתוב עליו, צר וארוך שמתעגל בקצוות עם מגע העט שרושם, זיכרון של צליל שיושב בראש ולא מרפה, זה טוב אני אומר לעצמי, תלעס אותו, אך בו זמנית שיר אחר נתקע לי בפה, צץ ומרגיז את הלשון, אני מנסה לשבש אותו במטרה לחמוק מהזבל הזה אך מכל שיבוש נדמה כי הוא ניטע עמוק יותר, חושב בקול רם, אחד בפה אחד בלב, מה? שואל המלצר.

"איזה ריח, מה בישלת?"

הנמלים על הכיריים מתכווצות כשאני מדליק את הלהבה, הן הופכות לפרורים שחורים, הסיר מכסה עליהן, אפלה יורדת, בתוך הבית רוח קרירה מתחילה לנשוב וצריך ללבוש חולצה, סגריריות מגיחה לאחר יום קיץ, פיסות המידע שלוקטו קודם לכן כבר הוקלדו על המחשב וכעת יש להמשיך במקום אחר, אותו הדבר עדיין מהדהד בראשי, אבל חלש כעת, המוזיקה כילתה עצמה לתוך השקט של הבית המאפיל, אדים עולים מהסיר, יש לתת למים ולאש להילחם זו בזו עד יובש, אם היו לי אוזניים בכל פינה לא הייתי צריך לזכור, פעולות שנמשכות, והזמן שהן לוקחות, הייתי יכול להניח לעצמי לשקוע, לתוך המוזיקה שנוצרת, במרחב, בתוך החדר, הדהוד של התנור, מגע הסיר בכיריים, רטט רתיחת המים, תנועה של אדם ומגע של כוס, צחוק מפלח את הרעש הזה ולתוכו אני קורס, לפתע אינני בחדר עוד אלא אצל מישהו אחר, בתוך גוף אחר, זה כלא מכובד, נספר בדקות, האריה נפתחת מחדש מגשרת בין מוות של נמלים למחול של ציפורים בשעת בין ערביים, האפשרות לנגן את כל זה כמוזיקה היא אוטופית, היא מפגישה את המוזיקאי והמאזין, ומחוללת אותם כדרוויש, בסיבוב אשר צדו האחד מוטה ארצה וצדו האחר פונה השמיימה, ומכוח התנועה מתבלבלים הם אחד מהשני, ולוקחים אחד את מקומו של השני.

"איננו מכונות"

אני פורס את הסליל על הלוח, חותך ומדביק שורה אחרי שורה, פסים צרים, צמודים אחד לשני, היוצרים משטח שחוקר את הפרספקטיבה של הנשמע, השיר מטבעו ליניארי, ואיך שלא יספור את הזמן כיוונו יהיה אחד, עכשיו על הלוח אני עובר עם הראש הקולט מסליל לסליל, נע על השיר מצד לצד, מרווחים שנוצרים מתמלאים ברעשים שאינם מהעניין, מילים הנאמרות, נקטעות ומתרכבות מחדש עם צלילים, השיר נמצא שם אבל החידתיות שלו פרוסה כמו מגבת אמבטיה, וכל נגיעה בו תייבש אזור אחר בגוף, פעם הכל היה קשור והרצף הליניארי היה היחידי שהחזיק את התצורה המוזיקאלית והעניק לה קיום אנושי, ככה זכרנו וככה ניגנו, וכשזה לא עבד זייפנו, עכשיו אני נע מצד לצד, על הגורמים, על הסלילים, על שאריות העבר שמצאו את מקומן על חתיכת קרטון, עכשיו כל זה הוא עיסוק לגיטימי במוזיקה, השיר שחי לו בעולם של רכיבים מגנטים, רוטט על פני הדיסק המסתובב, מתקבץ לנקודות זעירות, קורוזיה של מידע, השיר הזה הודבר השיר הזה נופץ, והזכוכיות שלו מבהיקות באור ופוצעות בחושך.

 

"כי תמיד כשקראתי גם דיפדפתי"

מה שידוע על גרהאם למבקין אינו חשוב, יש תמונה שלו, מסוג הדיוקנאות שימצא בדרכון, מבט שמנסה לא להסגיר את עצמו, בתמונה אחרת הפדחת המקריחה מפגינה עצמה, מפרץ עמוק והוא מחייך, לעיתים קרובות הביוגרפיה משמשת לכותב על מוזיקה רפרנט, אשר דרכו הצלילים מקורקעים למילים, וקומפלימנטים יכולים למצוא צידוק במעשים, לא חושב על התהליך שהביא בסופו ליצירה כמו salmon run , ואינני חושב על shadow ring   ההרכב הקודם של למבקין, מתבונן סביבי ונותן לכל אותן הצדקות להתבטל, לכל המעשיות והמיתולוגיות לחלוף, תחת זאת אני מציף את השולי, את מה שנעשה כלאחר יד, את מה שבחוסר רצון קלטתי, רק כי הייתי שם, כי האזניים, שלא כמו העיניים, תמיד פקוחות, המוח, מלא במחשבות פעלתניות, מבקש לעצמו בטלה, אני בוהה בחלל, ההד של מה שכבר שמעתי מתמזג עם ההווה של מה שאני שומע, והפזילה היא בלתי נמנעת.

תגובות