אלבומים

The Brian Jonestown Massacre - Who Killed Sgt. Pepper? - 2010

שימו על ניוקאמב אזיקים! הוא לגמרי עשה את זה

מאת עמי פרידמן. 20-05-2010
The Brian Jonestown Massacre - Who Killed Sgt. Pepper? - 2010

הייתי פותח את הקטע הזה עם משפט מפוצץ כמו " לא שזה מפתיע ממש,  אבל אנטון ניוקאמב עשה זאת שוב" ואולי הייתי מוסיף איזה סימן קריאה פומפוזי אחריו. אבל יש לי בעיה עקרונית עם פתיחה כזו במקרה ספציפי זה. ניוקאמב, האיש והפסיכוזה מאחורי הבריאן ג'ונסטאון מאסאקר באמת שחרר אלבום חדש לאחרונה, ?Who Killed Sgt. Pepper וזה בהחלט לא דבר חריג בהתחשב בעובדה שניוקואמב מקליט אלבומים ומפיק איפיז' בקצב שאתם בקושי מספיקים להוריד אותם מהרשת. כך שמפתיע, זה לא. אבל להגיד שניוקאמב, מהפכן מוזיקלי ורדיקלי טקסטואלי שכמותו עשה זאת שוב, יהיה בעצם להגיד שקיבלנו עוד מנה מוכרת ואהובה של אותו תבשיל, אבל זה בדיוק מה שלא קורה כאן. הפעם המאנייק הצליח להפתיע אותנו. 

  

Who Killed..., אלבומם ה-19 (תלוי איך סופרים) של המאסאקרים המתחלפים תכופות, עובד ההפך לגמרי מכל מה שהכרתם וציפיתם מהחבורה הלא שגרתית הזו. אם הסיקסטיז ריבייבל כז'אנר התבסס על גיטרות אקוסטיות, מפוחיות, הפקת לואו פיי מלוכלכת ומחוות אינספור לימים סווינגרים יותר, הרי ששמו של האלבום החדש, יותר ממעיד על הגישה הרעננה של ניוקאמב - החשוד הברור והמיידי ברצח הנתון. את החופש היצירתי, אווירת השכונה הלבנה וחוסר ההידוק הכללי ששלט תמיד ביצירתו הנעימה לאוזן, אך קשה לקיבה החליף ניוקאמב בוויב מועדוני רקיד לפרקים, לא מגובש מילולית ומשויף בקצוות. למען האמת, אם תשלפו מהמשוואה את האלבום "מט'דרון" - יציאת ילדות לא מאפיינת בעליל משנת 95', אפשר להכריז על האלבום החדש כאחד הידידותיים ביותר לאוזן המשתמש. אפשר אפילו ללכת עוד צעד ולהגדיר אותו כ"אולפן-אוריינטד" לחלוטין. כל מי שראה את "דיג!", הרוקיומנטרי המוזיקלי מ-2004, המציג בעיקר את אנטון כאויב הגדול של חברות התקליטים ועל הדרך גם שלו עצמו, יודע שניוקאמב שונא שלמות, מתעב דיוק ואוהב את הקצוות שלו רופפים ככל היותר. הפעם, אלבום אחרי My Bloody Underground, האפל והשו-גייזי אנחנו מקבלים יציאת חצי-טראנסית ואלקטרונית לעזאזל, המון תודות לעבודה המשותפת של ניוקאמב עם וויל קרות'רז, איש Spiritualized ו-Spaceman 3. זה לא שאין כאן יציאות חופשיות יותר כמו Detka! Detka! Detka!, הצועני והמופרע, אבל הן בהחלט לא מהוות מיצג נאמן של רוח האלבום.

  

השיר This is The first of your last warning, מעבר לשמו המבריק, הוא בעצם קטע קראוט-רוק מבוסס לופ, מלווה בקולה הקר של אונ'ור אנדראה אינארסדותיר האיסלנדית. הקטע Feel It נחשב כבר פלרטוט אסיד על גבול הטראנס, ו- Tempo 116.7 משתעשע עם אמביינט. בשירLet's Go Fucking Mental הוא לוקח קריאת כדורגל בריטית ממוצעת, מצמיד לה ביט והופך אותה לרוקטרוניקה-ניינטיזית במהותה. יש כאן אפילו  פרשנות מחודשת לג'וי דיוויז'ן, שהייתה גורמת גם לאיאן קרטיס המנוח לגרד בראשו בניסיון להבין איך הוא קשור אליה. לא משנה מה תגידו, מטורף תמהוני או גאון לא מבוזבז, ניוקאמב הוא בחור עם סט אשכים מרשים. שני הקטעים האהובים עלי באלבום חייבים להיות Tunger Hnifur האגרסיבי ו-Felt Tipped Pictures of UFOS החלומי. הראשון הוא קטע דיסטורשני אלים במובנים מסוימים, מלווים בשירה מאנפפת, צרודה וחצופה מעדות הליאם גלאגר או הפיטר הייס. לעומתו השני, הסוגר את התקליט, נשמע כהליכה ממוסטלת על ענני חלומות, מלווים בפסנתרים ובקולו של ג'ון לנון, פרי סימפול קטע מראיון בו הוא מדבר על אותה יציאה מתריסה הקבעה שלביטלס יש יותר גדול מלישו. מה שנקרא - אופס.

  

כן, ריפרורים לבני אלמוות מתים, אלקטרוניקה, משחקי קצב וסאונד הן דבר שגרתי ונפוץ ביצירה החדשה של ניוקאמב. מצד אחד הוא מחזיר כאן לפעילות את מאט הוליווד, שניגן במבנה הבראשיתי של BJM, מצד שני ממשיך במגמת ההתרחקות מקדמת הבמה והגבלת מינון השירה שלו תוך התעלמות משנים רבות של סאונד וגישה מסורתיים, לטובת הגדרה מחדש של סגנון וצליל. כרגיל,  האישיות הגבולית של אנטון גורמת לכל העסק להשמע אפל וקודר אפילו יותר מהמשתמע מתיאור השירים. אבל מה אתם מצפים באמת ממי שחזה את המשבר הכלכלי העולמי שלושה חודשים לפני כולם וטוען עד היום בזעם לדיווידנדים מהפופולאריות של הוויט סטרייפס ומשיטות ההפצה של רדיוהד.

אז מי באמת רצח את סר'גנט פפר? אחרי האזנה רציפה לאלבום כה מובחן סגנונית מקטלוג יצירה עקבי בן שני עשורים, לא ממש קשה להבין: שימו על ניוקאמב אזיקים. הוא לגמרי עשה זאת. שוב.  

תגובות

  • אלבום מעולה

    סחטיקה

    אודיני, 23-05-2010 14:23