אלבומים

השמחות - השמחות - 1998

הכי ישראלי שיש

מאת אילנה סמוש. 14-05-2010
השמחות - השמחות - 1998

בפעם הראשונה שמסתכלים על עטיפת האלבום הראשון של "השמחות" אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בעוד דיסק של זמר לא ידוע הנמכר בעיקר בקלטות, בחנויות הישנות בתחנה המרכזית. גבר בשנות ה-70 לחייו, סוג של יו הפנר אוחז בתנוחת ריקוד בצעירה בלונדינית, סוג של שפנפנת פלייבוי. רק שבמקום יו הפנר יש לנו את ג'קי רודריג ובמקום שפנפנת פלייבוי יש לנו את נטע-לי זלצרמן ולידם כותרת המבשרת על משהו שעדיין לא נתקלנו בו בהקשר מוסיקלי מתוחכם במיוחד: "השמחות". כך בעצם, עוד לפני שהאזנו לאלבום הזה קשה להתעלם מהישראליות המתפרצת ממנו. עכשיו קחו מוסיקת חתונות משנות השמונים וקצת מהתשעים, תוסיפו לזה נגיעות אלקטרוניות ובחור מאוד מוכשר בשם ישראל ברייט ועוד כישרון רב שלא בוחל על הרכב נגנים מצוין וקבלו את האלבום הכי ישראלי שאני מכירה.

אם היה עליי להצביע על מוסיקה ישראלית, הבחירה הראשונה שלי היתה בהרכב הזה ובאלבום הזה. כל הישראליות המתפרצת מן האלבום הזה נוצרת בין היתר בגלל הבחירה בכלי נגינה ישראליים במיוחד: דרבוקה, אקורדיון, כינור וכלי הקשה שונים. אך בראש ובראשונה בטקסטים חסרי יומרות, פשוטים, קליטים ואגיד את זה שוב, מאוד מאוד ישראלים. למי שלא מכיר את האלבום הזה מעבר ל"יהודה יהודה", מומלץ לתת שמיעה רצינית. אתם עלולים להתאהב בכל הכיף הזה, ופתאום לא להתבייש בזה שאתם ישראלים. מובטחת הנאה צרופה בהאזנה ל"לא תמיד לא מתלונן", שבעיני ממחיש באופן הטוב ביותר את הלך הרוח הישראלי והמחשבות היומיומיות של אדם ישראלי מן המניין. במרכז החוברת המגיעה עם האלבום, תמונה הנותנת אסוציאציות לחוף "מציצים" או למנגל ביום העצמאות.

מאחר ועולה תחושה כי כל מילה שאוסיף כאן תהיה מיותרת, או חוזרת על עצמה, (ישראלי כבר אמרנו?) כדאי פשוט לבדוק לבד במה מדובר, כאשר אלו השירים עליהם כדאי לשים דגש: "ירח" הפותח את האלבום, "טניס" לוקח אותנו למקום רומנטי יותר משאר האלבום, שברובו וכשמו הוא - שמח. "בדרך הביתה", שאני מניחה שכולנו מכירים ואין סיבה להסביר מדוע הוא כל כך יפה. "קוקול טומין" מצוין לאווירת נרגילה בפאב אפוף עם כמה חברים קרובים. "אדם צריך בית" המבטא את הדאגה הכי בסיסית של אדם בחיים באופן, איך אפשר שלא, מאוד ישראלי. "יפו", "ורה" - פשוט נפלאים, אין דרך אחרת לתאר.

ישראל ברייט: שירה, פנדר. סמי בדרה: דרבוקה. ויטלי פודולסקי: אקורדיון. אלעד כהן בונן: תופים וכלי הקשה. צחי הר נבו: בס. "השמחות" 1998.

תגובות

  • אלבום נפלא ורב-תרבותי

    אני מחפש את האלבום השני שלהם, למישהו יש אותו?

    יבגני, 14-05-2010 20:20

  • אתה יכול למצוא אותו במוסיקה נטו

    http://www.musicaneto.com/disk_details.asp?disk_id=6546

    דסקל, 15-05-2010 04:23

  • איזה זבל

    על זה את ממליצה? "הכי ישראלי שיש"? יענו האלבום הכי מסריח בישראל? מה, זה בקטע של הפוך על הפוך של צל-אביבים מאגניביים שממליצים על חרא כי הם יודעים כאילו משהו שאחרים לא? איזה פלצנות.

    יודה, 16-05-2010 00:59

  • אלבום נחמד.

    בת'כלס יש רק שניים - שלושה שירים טובים. השאר לא משהו. מה שכן, ישראל ברייט הגיע משם למקומות טובים ומורכבים הרבה יותר בתור יוצר בודד. כדאי לשמוע את האלבום "אוצר סמוי". לחנים ועיבודים מקוריים למשוררים ישראלים וזרים. תענוג אמיתי. ולתגובה שמעליי - אין פה הפוך על הפוך, אתה סתם טמבל.

    גלעד, 16-05-2010 06:34

  • ליודה יודה

    אם הייתי כותבת על המלחין יאן טירסה היית כותב שאני פלצנית כי כתבתי על מישהו שלא הרבה אנשים מכירים. עכשיו כתבתי על הרכב שמישום מה קשה לך לקבל את זה שאני באמת אוהבת אותו, אז גם זה פלצנות. יש לי עצה חמה בשבילך: תסתמך רק על הזבל שאתה רגיל לשמוע, כי בחיים שלך לא תוכל לקבל המלצה מאף אחד גם ככה. אתה לא יודע להבדיל כנראה בין המלצה לבין פקודה. אתה פלצן מידי.

    אילנה סמוש, 16-05-2010 16:34

  • בדרך הביתה

    אחד השירים הראשונים שאהבתי באמת

    חלילי, 16-05-2010 16:51

  • הלוואי שהיו מתאחדים וממשיכים מאיפה שעצרו

    הרכב מעולה. תענוג לאוזן ולנשמה. אמת צרופה! אלעד כהן בונן המטופף עבד עוד הרבה ועם הרבה מאז, בין היתר עשה את פרוייקט 30 המשובח.

    ירמי, 30-05-2010 20:51