אלבומים

Cage – Hell's Winter - 2005

כדי לשמוע את המוסיקה של קייג' ובאמת להנות ולהעריך אותה, צריך קודם להכיר את קייג' האדם לפני שמכירים את האלבום. סיפור החיים שלו היא אחת הביוגרפיות המרתקות שיש לעולם ההיפ הופ להציע.

מאת טל אלפנט. 07-05-2010
Cage – Hell's Winter - 2005

כריס פאלקו נולד בגרמניה לאיש צבא אמריקאי שהוצב במערב גרמניה. כאשר היה בן 4, שוחרר אביו מהצבא באשמת שימוש ומכירת הירואין ומשפחת פאלקו חזרה לארה"ב והתיישבה במידלטאון, ניו יורק. כריס צפה באביו מזריק הירואין בכמויות ולעיתים אף עזר לו למצוא את הוריד או לקשור חוסם עורקים. הפעם האחרונה שראה את אביו הייתה כאשר המשטרה עצרה אותו לאחר שאיים עליו ועל אימו ברובה צייד. לרוע מזלו, אימו (נרקומנית בעצמה) התחתנה עם עוד כמה "אנשים טובים" שהיכו אותו ואת אימו, עד שלבסוף שלחו את הילד לדוד בגרמניה. "הדוד הטוב" המשיך להרביץ לכריס ולהתעלל בו מינית עד שלבסוף החזיר אותו "דפוק לגמר"י לניו יורק. בגיל 12-13 החל להשתמש בסמים קשים והועף מכל בית ספר אפשרי.

לאחר לא מעט הסתבכויותיו עם החוק, אימו שכנעה את השופט שהילד "לא יציב" והשופט שלח אותו להסתכלות בבית חולים פסיכאטרי למשך שבועיים, שהפכו לשנה וחצי. במשך שהותו בבית החולים נודב להיות "שפן ניסיונות" לתרופה חדשה בשם "פרוזק", שעדיין לא יצאה לשוק. התרופה לא עבדה עליו כל כך טוב והוא החל לפתח נטיות אובניות. כמה ניסיונות כושלים הובילו להחזקתו במשך ימים שלמים בבידוד בניגוד לחוק, לפעמים שהוא לבוש ב- straightjacket. כל המצב המחורבן הביא אותו לפנות לדבר היחיד שבאמת אהב (חוץ מהסמים) - הראפ. בבית החולים החל לכתוב את כל מה שעובר לו בראש והחליט, שברגע שיצא יתחיל לרדוף אחרי החלום. הוא פיתח דמות בשם "Alex The Earthworm" על שם "אלכס" מהתפוז המכני. בגיל 18, ממש לאחר השחרור מבית החולים הקליט את הדמו הראשון ובזכותו הגיע לתוכנית הרדיו המיתולוגית של בוביטו וסטרץ ארמסטרונג. ההופעה בתוכנית הסבה את תשומת ליבם של כמה מהאנשים המרכזיים ביותר בסצינת האנדרגרואנד של ניו יורק, כמו El-P ו- Artifactf אך ההצלחה הקטנה הובילה אותו להיכנס יותר ויותר לעסקי הסמים ושמה את קריירת הראפ בהמתנה.

לאחר כמה שנים בוביטו פתח את הלייבל המיתולוגי "Fondle Em" ונזכר בראפר הלבן והמשוגע, שהתארח אצלו בתוכנית הרדיו בעבר. הוא החתים את כריס (שבאותו זמן כבר שינה את שמו לקייג') על עסקה להוצאת סינגל אחד שנקרא "Agent Orange", בו מתאר כמה מהסצינות האלימות, הברוטאליות וההזויות שנשמעו אי פעם באלבום היפ הופ, כל זאת על גבי סימפול מ"התפוז המכני". הסינגל היה הצלחה מסחררת וקייג' הפך לכוכב בסצינת האנדרגראונד המתחדשת בניו יורק. הוא התחבר ללייבל Eastern Conference והוציא מספר אלבומים בהם משתף פעולה עם אמנים כמו High & Mighty ,Ttame One ו- Camu Tao זכרונו לברכה (מת בשנה שעברה ממחלת סרטן ממושכת). למרות ההצלחה היחסית לא הפסיק לרגע את השימוש בסמים ומצבו הבריאותי החל להידרדר ואם זה לא מספיק, גילה שנולדה לו ילדה קטנה. לאור המצב החדש החליט שהגיע הזמן לשנות אווירה. הוא התנתק מהתדמית הישנה והאלימה, נגמל מסמים, שינה את סגנונו לגמרי והוחתם בלייבל המצליח של El-Pp, Dej Jux. פה אנחנו מגיעים לנושא שלשמו התכנסנו - האלבום Hell's Winte.

מי שעקב אחרי El-P, מפיק האלבום יודע, שהוא אחד המפיקים הטובים ביותר בסצינת ההיפ הופ. הוא הבן אדם שאחראי יותר מכולם על הסאונד אותו מכנים כיום אנדרגראונד היפ-הופ. El-P חיבר את קייג' לכמה מהמפיקים המשובחים בז'אנר כמו Rjd2 ,Blockhead ,Camu Tao, הוא עצמו וגולת הכותרת -Dj Shadow (שלא נוהג להופיע סתם כך באלבומים של ראפרים מחוץ למחנה שלו). קייג' נענה לאתגר ולקח את ההזדמנות שניתנה לו בשתי ידיים. האלבום נפתח בפצצה: Good Morning New York המתאר את החיים במידלטאון על ביט של El-P המופיע גם בפזמון וכבר פה אפשר לשים לב (למרות הנושא ה"רגיל" בצורה לא אופיינית) שקייג' השתנה. הוא נשמע בוגר יותר, צלול יותר, מרוכז יותר והרבה יותר בטוח בעצמו (והכי חשוב, כבר לא נשמע כמו נרקומן שזה עתה עישן סיגריה טבולה ב pcp).לאחר הפתיחה האגרסיבית, עוברים לסיפור האמיתי. הוא חוזר לילדות ומתאר לפרטי פרטים איך אביו היה קושר אותו, מרביץ לו, ומכריח אותו לעזור לו בהזרקת הירואין. זה שיר מאוד קשה לעיכול, הביט ההזוי והאיטי של Blockhead, עם הסימפול המלחיץ של תקתוק השעון מתאים כמו כפפה לקייג', שלראשונה מתאר למה הראפ שלו עד היום היה כזה מטורף. אבל זוהי רק ההתחלה. בשיר Grand Ol Party Crash ממשיך במלחמתו  בממסד האמריקאי, ליתר דיוק בעריית ניו יורק ובצבא. נושא שתמיד התרכז אצל קייג' במשפט או שניים הופך לשיר שלם בו משתלח באנשים כמו בלומברג, ,דיק צ'ייני וכמובן גורג' בוש שזוכה ללעג הגדול מכולם (חיקוי גרוע מאוד אבל מצחיק של Jello Biafra):

"Maybe I'm crazy but I will not just follow the herdUnless, of course, it's en route to lynch Mike BloombergBeing pimped by a gas pump, and all its Saudi members Are like Fuck You with New York's two middle fingersIf the opposite of pro is con then look beyond thisThe opposite of congress must be progressWhat if the 2nd coming's aborted and put in the dirt?I still don't know what to wear with this orange alert"

 

אבל פוליטיקה בצד. השיר הזה הופק ע"י Dj Shadow, שלאחר הפסקה ארוכה מוציא את כל התופים מהבוידעם ויוצר ביט כל כך מקפיץ שיגרום לכם לפרוק את הצוואר. בשיר הבא The Death of Chris Palko' קייג' מדבר על תחילת הקריירה, האופן בו מתנער לגמרי מכל המוסיקה שעשה עד עכשיו ולסיום שולח עקיצה קטנה לחברי Eastern Conference . השיר הופק על ידי Camu Tao, שגם נותן הופעת אורח ביזארית אך מצוינת. Blockhead חוזר עם עוד הפקה מצוינת בשיר Stripes, בו קייג' מספר על המעבר מגרמניה והתפרקות התא המשפחתי דרך נקודת מבטה של אימו. בשיר מספר על כל המכות, העינויים, הסמים והפחד שעברה. הפזמון מסכם את הלך הרוח של קייג' לגבי אביו:

"Fuck Bill Murray, not the actor, the deadbeat dad the smacked

then left her with rats after he snapped her

The bastard inventor that bent her backwards in winter

with her back against the wall, she can hear death singing in her"

  

קייג' ידוע בסגנונו הברוטאלי והדוחה לעיתים קרובות. המפרט בפרטי פרטים על התעללות מינית, ניסיונות התאבדות כושלים, חוויות סמים קשות, נקרופיליה ועוד נושאים "כיפיים" בסגנון הזה. לכן כאשר הופיע סינגל הראשון מתוך האלבום, מעריצים רבים הרימו גבה. Shoot Frank לא נשמע כמו שום דבר ששמענו ממנו עד אז. הדיג'יי Rjd2 לוקח את קייג' עם ביט מופלא למקומות שלא ידענו שקיימים אצלו. הוא נכנס לעומקי נשמתו ומספר על תהליך השינוי שעבר עליו בשנים האחרונות ועל הסיבות שהביאו אותו להתנתק מתדמיתו הישנה. זה אולי השיר הטוב ביותר באלבום וללא ספק השירים היחידים שלו, שאי פעם יכלו להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ.

Scenester הוא הסינגל השני בו הוא מספר על נערה צעירה שחותכת את הורידים כדי לקבל תשומת לב. Blockhead הפיק את השיר וכרגיל מספק אווירה מושלמת לסיפור האפל.Subtle Art of The Break Up Song הוא השיר המרטיט ביותר באלבום הזה, בו מספר כיצד הוא ובת זוגו יוצאים לטיול לכבוד יום ההולדת שלה, כמובן שהוא לוקח קצת סמים בזמן הנסיעה ותוך כדי תיאור ההזיה שבה הוא נמצא, מבצע תאונה ומתעורר לראות ש:

"I pick my face up with glass in it

Can't remember the last minute

Glove box, my girl's face mashed in it

I called her name out, she didn't respond

Pulled her shoulder back, touched her arm

Her entire fucking face is gone!"

  

אחלה מתנת יום הולדת. עד היום אני לא יודע אם הסיפור אמיתי או לא. במקרה של קייג' לא אהיה מופתע אם כן. אבל מה שבטוח, שזהו אחד השירים הטובים ששמעתי בכל מה שקשור לשירי הגר ורצח מבחילים (כן, יש די הרבה כאלה והשיר הזה יושב לו בפסגה לצד השיר Kim של אמינם). בשיר Lord Have no Mercy, מספר סיפור על אמא שרוצחת את בעלה כי חשבה שהוא התעלל בילד שלהם. הסיפור מתפתח ומקבל תפנית מעניינת המובילה אותנו לשיר המסכם של האלבום - Hell's Winter בו קייג' חוזר לנקודות ציון חשובות בחייו כמו האשפוז בכפייה, התעללות, ההתמכרות לסמים, האלימות, נסיונות ההתאבדות והקריירה הישנה שממנה הוא כלכך מנסה להתרחק:

"I'm tryin' to pick up the pieces

But each motherfucker that fucked my Mother over would leave me to be this

Drug addicted menace, aint shit to do in this place

No longer flinchin' from Step-dad's punches to the face

Blind to the drug, calm to the tub

Filled to the top with warm water to sink in

Two arms full of blood

Not even thirteen, lookin' to exit, left for mess

Could care less about life, just keep my pool as fresh

Until the worms eat my flesh I guess they better burn me

These are the thoughts of a child I keep 'till thirty

I lack patience 'till I was packed with patients

In the mental facility forced on all the wrong medications

Prozac genie pig, I don't feel bipolar

But got a folder that claims I am in a stack that reaches my shoulder

Music, my only savior in every instance

Makes each one of you a prophet to my existence"

  

סיומת מושלמת לאלבום מושלם ועוד לא דיברתי על שירים כמו: Perfect World ,Public Property ו- Peeranoia המצויינים כשלעצמם. לסיכום, באלבום הזה קייג' ביסס את מעמדו כאחד השמות הגדולים בסצינת האנדרגרואנד והאמן המוביל בלייבל Def Jux. אמנם לא חידש כלום מבחינה מוסיקלית. הוא לא הראפר הראשון ששפך את החיים שלו לתוך המיקרופון ובטח שלא האחרון. אבל אין הרבה ראפרים שיכולים לבחון עצמם בזכוכית מגדלת ולהחליט שהגיע הזמן לשנות סגנון ולהסביר את עצמו לקהל וכל זאת בצורה משכנעת שלא תגרום לקהל לחשוב שאתה Sell Out. קייג' מצליח במשימה ועובר את המבחן בצורה מושלמת.

   

תגובות

  • אחלה של כתיבה לאלבום שהוא בהחלט גדול מהחיים

    למרות שלדעתי הוא אפילו הגיע לשיא היצירה שלו שנה לפני כחצי מהצמד Leak Bros (יחד עם TAME ONE הענק) באלבום הסמים הכי טוב שיצא בהיפהופ- Waterworld

    aws-1, 07-05-2010 22:01

  • fעכשיו שאתה אומר את זה באמת בא לי לחזור ל leak bros -אלבום מושלם

    ללא ספק leak bros זה אלבום הסמים הטוב ביותר. בכלל כל דבר שטיים עושה זה זהב.

    טל, 07-05-2010 22:29

  • לא בדיוק כל דבר זהב

    בשנים האחרונות הוא מאכזב ומקרטע ללא הפסקה (כמו חברו שגם הוא ענק שנפל- דל) אבל "When Rappes Attack" ו-Spazmatic" אלבומים מעולים ללא ספק... ועל ארטיפקטס מיותר להרחיב. אגב אני היחידי שחושב שגם האחרון של קייג' היה מעולה? (לא כמו האלבום המסוקר פה אבל עדיין)

    aws-1, 08-05-2010 09:23

  • לדעתי,האחרון של קייג, איכזב בענק

    כל ההפקה שם של שון מייקלס (מי זה לעזאזל) פשוט הורגת לי את האוזן וגם קייג, נשמע די עצלן באלבום הזה, היה מקום לתת לאל פי קצת יותר מקום כי השיר הפותח שם שהוא הפיק זה אחד השירים הטובים אבל משם כל האלבום נהיה על הפנים (לדעתי כמובן). מבחינת טיים, נכון, הוא נופל הרבה עם הפקות מאכזבות אבל מבחינת ראפ,באמת שלא שמעתי ממנו שום דבר שאיכזב אותי עד היום. אגב שמעת את slow suicide stimulus? שם הוא בכלל מפציץ

    טל, 08-05-2010 11:01

  • שמעתי את slow suicide stimulus

    שדווקא היה פרויקט נחמד ביותר, אבל עדיין לא ממש ברמה שהתרגלתי לקבל מטיים. בנוגע לקייג', וואלה ההפקות של השון מייקלס הזה לדעתי היו מצויינות והשתלבו עם קייג' מצויין, אבל אני מבין את הסלידה הרבה שיש מהאלבום הזה האמת, כי זה באמת משהו שונה לגמרי (הרבה יותר מהלס ווינטר) שקייג' אי פעם עשה. והנה נזכרתי בעוד אלבום בנזונה שהוא היה שותף לו- Porn Again עם סמאט פדלרס... מה אתה חושב עליו?

    aws-1, 08-05-2010 12:20

  • now that's smut

    אלבום ענק,בין הטובים שיצאו אי פעם ב rawkus לדעתי. קייג' תותח שם ואפילו mr. eon נשמע סבבה. mighty mi משחק אותה באלבום הזה (בכלל אני אוהב את רוב ההפקות שלו, במיוחד באלבום שהוא עשה עם vast aire- the best damn rap show). נחזור שוב לקייג' (כי הוא אחד האהובים עלי) מה אתה אומר על night hawks ו movies for the blind?

    טל, 08-05-2010 14:27

  • אכן אלבום משובח

    יבגני, 08-05-2010 17:30

  • The High & Mighty בכלל היו אחלה של צמד

    חבל שזה נפסק אחרי 2 אלבומים משובחים. סרטים לעיוורים- אלבום בכורה מצויין,בועט,חולני וחזק שכיף לשמוע כל פעם מחדש נייטהוקס- שיתוף פעולה אפל וחביב מאוד עם קאמו טאו ז"ל, לפחות ככה זכור לי, כי לא שמעתי את האלבום הזה לפחות איזה 3 שנים... ואם כבר נכנסנו ל-Rawkus (לייבל ההיפהופ האיכותי אי פעם אין ספק, לצד קוואנום פרוג'קטס) אז מה לדעתך באמת האלבומים הגדולים שיצאו שמה?

    aws-1, 08-05-2010 17:44

  • פשששש.. חתיכת סיקור מעולה !

    שיינברגר, 08-05-2010 23:56

  • אחחח RAWKUS איזה נוסטלגיה

    תאמין לי אלה היו השנים. כולם מדברים על השנים 88-93 בתור דור הזהב,אבל הדור הטוב ביותר ללא ספק ניו השנים הראשונות של ראקאס. מי היו שם? טאליב,מוס דף,בלק סטאר,רפלקשן איטרנל,פרעה מונץ (נשמע מאוד מטומטם העברית), קול ג'י ראפ (אמנם קצת זקן ועצלן אבל קול ג'י ראפ),פאנץ נ וורדס,בההמדיה ובכלל כל אחד שאי פעם הקליט משהו בשביל הלייבל הזה (קצת הגזמתי אבל הבנת מה אני רוצה להגיד) ובכלל כל האוספים של סאונד בומבינג והליריסיסט לאונג'. אהבתי כמעט את הכל שם אבל האהובים עלי ביותר הם: 1 ו 2 - רפלקשן איטרנל או בלאק סטאר (קשה לי להחליט). 3- פארעה מונץ - אינטרנל אפרס 4- מוס דף - בלאק און בות' סיידס. 5- סמאט פדלרס אתה יודע באמת מה הסיפור שם ולמה הלייבל נסגר? אגב, לרשימת הלייבלים האיכותיים הייתי מצרף לאלה שהזכרת גם את ריימסיירס אבל לפי מה שהבנתי אני די לבד במערכה הזאת)

    טל, 09-05-2010 02:27

  • תודה רבה

    טל, 09-05-2010 02:30

  • שכחתי להוסיף לרשימה את company flow

    טל, 09-05-2010 02:37

  • ממה שאני יודע

    Rawkus לא בדיוק נסגרו בזמנם, אבל הם כן ירדו מהפסגה שהם היו בה ונעלמו מהשטח מסיבה הפשוטה- הם פשוט דפקו את האומנים שלהם (אני חושב שאומרים שקומפני פלואו אכלו הכי הרבה חרא מהם, ובקושי ראו סנט אחד מהם). אבל דווקא בשנים האחרונות הם חזרו לעצמם הם אומנים והרכבים מעולים כמו Panacea,Kidz In The Hall,The Procussions ו-Blue Scholars שכולם שיחררו אלבומים נהדרים תחת הלייבל. בנוגע לריימסיירז, צודק בהחלט... לייבל מצויין, בין המשובחים בהיפהופ שיש היום. בראדר עלי, איידיה וגרייסקול לבד הופכים אותו למשובח(:

    aws01, 09-05-2010 03:10

  • וואלה צודק

    שחכתי שהם גם היו שם. קו פלו בהחלט אכלו שם חרא,אל פי דיבר על זה לא מעט ובגלל כל החרא הזה הוא פתח את דף ג'קס (שיחק אותה לגמרי עם המהלך הזה כי כל שאר האומנים האחרים מהתקופה די מדשדשים מאז). האלבומים של k.i.t.h והפרוקשנס הם באמת מצויינים (נאלדג' הוא אחד הראפרים האהובים עלי). עדיין לא שמעתי את האלבום של panacea אבל שמעתי איזה אלבום רימיקסים שלו שהיה מצויין. בקשר לריימסייר,אני רואה את השלושה שכתבת ואני מתפלא שלא הכנסת את סלאג :) אבל תגיד, מה אתה אומר על המהלך האחרון שלהם עם האלבום של פריוואי? אמנם ג'ייק וואן הוא אחלה מפיק אבל לראות את בייבי מקאש מוני באלבום ריימסיירס - זה לא מתאים

    טל, 09-05-2010 14:04