אלבומים

גבריאל בלחסן - עתיד - 2010

המאניה-דפרסיה נמצאת בכל אחד מאיתנו

מאת גונן שטיינברג. 21-04-2010
גבריאל בלחסן - עתיד - 2010

במיוחד בימים אלו, אותם ימים מוזרים בשנה בהם אנחנו מוצאים עצמנו נעים מכאב השכול לשמחת התקומה, ימים אשר מציגים לראווה את הנטייה הכפייתית שלנו לקשר בין נרטיבים של סבל ואובדן לכאלו של גאולה. במיוחד בימים אלו, אלבומו החדש של גבריאל בלחסן "עתיד" נשמע רלוונטי מתמיד.

בקלות ניתן ליפול לתוך הפח המזמין אותנו לנתח את דבריו של בלחסן כעוד ייצוג מהרהורי נפשו של חולה מאניה-דיפרסיה מן המניין. אבל בהאזנה מדוקדקת עולה תמונה אחרת, תמונה שבה בלחסן אינו נאבק רק עם עצמו אלא גם עם החברה הסובבת אותו. הוא מוצא בנו משהו שהוא מוצא גם בו, ומצר על כך שאנו עדיין לא מצאנו אותו. כאן טמונה המחשבה כי הוא יודע דבר מה שאנו לא, הוא מודע ואנו לא. הוא מכיר במציאות ורוצה שגם אנו נכיר בה, שנביא אותה לכדי ידיעה ולא לכדי הכחשה. שנבין כי המאניה-דפרסיה לא עוצרת בו, אלא נמצאת בכל אחד מאיתנו.

הקריאה הזו כביכול מציבה את בלחסן במקום של מטיף, של זה שיודע מה טוב עבורנו ושיש לפעול לפי הלך המחשבה שהוא מכתיב. אבל בלחסן לא מסייג את עצמו מאותה חברה, הוא מציב את עצמו במרכזה. הוא חלק מאותה תחתית מזוהמת של הוויה חברתית ישראלית. הוא ניצב בשורה אחת עם כל אחד מאיתנו. ההטפה היחידה שלו היא כי נכיר בכך שאנו מי שאנו כפי שהוא עשה, שנאמץ לחיכנו את הזהות החצויה של מי שאנחנו כישראלים, כיהודים, כ"מערביים".

לכן במקום להתכנס בתוך עצמו, בלחסן כל הזמן קופץ הלוך ושוב מן הפרט אל הכלל. כמין משחק אסוציאציות בינו לבין עצמו הוא זורק מילה לאוויר ונותן לפה שלו לקחת אותה לסיבוב סביב הביצה המקומית, כל זה במשפט אחד. כך במשפטים משפטים, שלרוב כלל לא קשורים אחד לשני אלא רק מרכיבים מארג של מציאות הזויה, משפטים שבאים והולכים בשנייה ולא נותנים לעכל (או אף ללעוס) קמצוץ ממשמעותם, בלחסן דוחס ודוחס לנו את נקודת מבטו החצויה על החיים שלו ושלנו. תמיד קיים בו חלק מאיתנו, ואולי יותר חשוב, בנו תמיד קיים חלק ממה שהוא.

מבחינה אסתטית, זה אלבום די מפחיד. אם בדרייב המלוכלך של הגיטרות, אם במהלומות העזות על התופים ואם כמובן בסגנון ההגשה של בלחסן עצמו את המילים. האופן שבו הוא יורה את הטקסט במהירות שבה הוא חושב עליו בטון שלא היה מבייש אף בעל מכה. גם כאשר יורדים הטונים והוא מוצא עצמו לוחש על סף שיגעון (ספק למאזין ספק לעצמו) כאשר הוא מלווה בים של ריוורב ואקורדים קודרים, הכעס, או יותר נכון הייאוש שנובע מהכעס, מבעבע מתחת לפני השטח ומחכה להתפוצץ בכל רגע. ייאוש שמציב את המאזין במצב כוננות תמידי עד להתפרצות הבאה.

בלחסן מפחד מהעתיד כפי שהוא מסתכל עליו עכשיו. העתיד לדעתו עטוף בחלודה שלא ניתן להסיר אותה. הוא מפחד מאיך שהוא רואה את עצמו בעתיד, אבל יותר מכך הוא מפחד מאיך שהוא רואה בו אותנו.

 

תגובות