אלבומים

Zeigeist - The Jade Motel - 2008

מפתח לב שוודי

מאת שרין לוי. 22-02-2010
Zeigeist - The Jade Motel - 2008

חבר כתב לא מזמן על צייגייסט, שהיא להקת הפופ היחידה בעולם שחיה את הרגע ומזקקת אותו לצליל. הם פשוט דגמו את אותו צליל והרכיבו ממנו אלבום מבריק, מהנה ואחד המסוגננים שיצאו מאימפריית האלקטרוניקה השוודית בעשור האחרון.

אלקטרו-פופ, סינת'פופ, אלקטרו-קלאש או פופ דה XXX. די באמת, בואו נתמקד בעיקר: כל קטע מתוך תריסר הקטעים באלבום הוא מטאור פופ הזוהר מן החלל במסלול התרסקות ישיר. כבר בהתחלה, עם Humanitarism שמאיר את הפינות הכי החשוכות בחדרי הלב. הקטע שבא אחריו, Tar Heart, הופך את החיים לקלים יותר, שטופי שמש, וממלא אותם בהתלהבות של ילדים שחולפים בריצה.

כדרכם של מטאורים, צייגייסט היו אורחים לרגע. דה ג'ייד מוטל, אלבומם היחיד, נותר השריד האחרון כעבור שלוש שנות פעילות, כשהודיעו באופן רשמי על התפרקותם ב- 2009. בינינו, לא אתפלא אם יתברר לבסוף שזו איזושהי קונספירציה, ולמעשה צייגייסט היא לא באמת האחות התאומה של דה נייף - הגרסה הפופית שלה - אלא היא דה נייף עצמה.

Wrecked Metal ממשיך את הקו הרקיד והאופורי של האלבום על טהרה מלודית דיסקואידית שמתחככת בעתיד, רעיון שנמשך גם ב- Black Milk, שם הם מכריזים על היותם נביאי הצער. ב- The Lake פרנסיס, הסולנית, מבכה על אהבה בלתי אפשרית: I lost all things that I loved / One million things I still love, נו, חצי נחמה.

Pressurized Chamber נשמע כמו הנכד על הריטלין של Here Comes The Rain Again של יורית'מיקס. ואף אחד לא הכין אותי למה שעתיד לקרות בהאזנה ל- Fight With Shattered Mirrors: מסוג השירים ששומעים אותם בלופ עד לכדי אשפוז. בחיי, ברמה של What Else Is There של רוייקסופ.

מהאזנה להאזנה לצייגייסט, בדומה ללהקות כמו דה נייף (פעם אחרונה), הוט צ'יפ, דירטי פרוג'קטורס ואנימל קולקטיב, נגלים רבדים נוספים ונחשף הדיוק בחיתוכים ובהדבקות של הצלילים. השימוש המושכל באוטו-טיון על קולה הדק של פרנסיס, בגיבוי קולותיהם הגבריים של שני השותפים הנוספים בטריו, פרל ומטיאס, לא תרמו אף מילה לערך שלהם באולמיוזיק. טקסטים חולמניים, ביטים חלליים והפקת קיו-בייס באולפן הביתי, גם אם היא חותמת הרמטית את הסאונד של ההווה, לא גרמו למבקרי מוזיקה להשפריץ ניטים.

לפני שלוש שנים בערך, סגול היה הצבע החם של הקיץ באירופה, שנה לאחר מכן, מאותה משפחה של צבעים, כחול דרדס נכנס חזק גם בארץ. פעם קראתי שמעצבי אופנה באים בעצם לבשר לעולם אילו צבעים יעשו טוב לאנשים, ומה הם צריכים. הגיוני. בדיוק אותו הדבר במוזיקה. צייגייסט - כשמם, רוח התקופה - אמנם לא האריכו חיים, אבל הם נכחו בזמן הנכון ועשו את זה כמו שצריך: הם שיחררו לעולם אלבום שאם קצת יותר שוודים היו נחשפים אליו, אולי קצת פחות מ- 64 אחוזי הגרושין (מקום שלישי בעולם), שנמדדו שם בשנה שעברה היו נמנעים. זו עוד דרך להוסיף אהבה לפלנטה שלנו.

תגובות

  • אלבום מצוין

    וביקורת משובחת כרגיל.

    יבגני, 22-02-2010 21:48

  • שרה יודעת לשחק אותה

    שפריץ של ניטים

    ריטה לין, 23-02-2010 08:31

  • Let's dance

    yarono, 23-02-2010 18:01

  • מוזיקה של פעם

    back to the sixstis

    אסתי, 24-02-2010 15:40

  • Let's

    Lahav, 24-02-2010 16:02