אלבומים

Gonzales - Solo Piano - 2005

כסא, פסנתר, פסנתרן

מאת גונן שטיינברג. 14-02-2010
Gonzales - Solo Piano - 2005

"קמפרס לי את התופים, תוסיף לי רוורב בגיטרות, ותעשה לי Auto-Tune לשירה" כל האוננות המוזיקלית הזו כבר נמאסה לגונזלס. עדיף לחזור למקורות, לשורשים האמיתיים של המוזיקה - כסא, פסנתר, פסנתרן.

כיוצר, רבות הפעמים בהם אילתרתי על הפסנתר ובסופו הצטערתי עמוקות על כך שזה פשוט לא נשמר בשום צורה. האלתור תמיד ירים את ראשו לרגע, ובאותו רגע ייעלם (זוהי גם מהותו). בשל אותו אופי חמקמק, האלתור מציע גם ליוצר וגם למאזין רגע משותף של חוסר ודאות, משווה את מאזן הכוחות בין היוצר למאזין. זה בעצם מה שמבדיל בין אלתור לבין סתם נגינה אשר מונעת מאינטרסים של פינוק עצמי. האלתור אינו בא לפנק, הוא בא לערער, ואותו ערעור הוא זה שגורם לשני הצדדים (היוצר והמאזין) לפחד אך באותה מידה להשתוקק לתו הבא שייצא.

נדמה שגונזלס באלבום הזה הקליט את עצמו מאלתר על פסנתר. במשך 40 דקות הוא יושב מול הפסנתר וקופץ מרעיון לרעיון באופן מופתי. לא מתוך הצורך להקליט אלבום, ולא מתוך הצורך לספק את המאזין או אף את עצמו, פשוט מתוך הצורך לנגן ותו לא. כל פעם שאני מנסה לתאר את האלבום הזה, אני חושב על גונזלס באיזה לילה טריוויאלי, מצמיד את המיקרופון למיתרי הפסנתר ופשוט לוחץ על רקורד. פשוט ככה, בלי לדאוג לאיזה סוג של סאונד הוא רוצה, או לנסות ולדייק בטייק או לשבת על הביט - פשוט לנגן. זה היופי שבאלבום הזה, זה היופי שבמוזיקה. אגדיל ואומר שזו אפילו מהותה.

האלתור שלו לא נגוע בפינוק עצמי, לא מדובר פה בווירטואוזיות ולא בניסיון להכות באוזנו של המאזין עם הרמוניות מסובכות. גונזלס מחפש דבר אחד בלבד, לנגן מה שנשמע נכון באותו רגע. לכן, בתור הפסנתרן שבו, הכי נכון לו לשמוע את עצמו על פסנתר ותו לא, וכשהוא חושב שמספיק, אז הוא מפסיק. רוב היצירות לא חורגות מ-3 דקות, בדיוק הזמן הדרוש למוטיבים המוזיקליים שבחר לכל קטע לשקוע בחינניות אבל לא להימאס על האוזן. כל יצירה באלבום היא כל כך פשוטה, שהאוזן לא יכולה להתעלם מאותה פשטות אשר דורשת להישען לאחור, לעצום את העיניים ולתת לכל נגיעה (כמעט ליטוף) של גונזלס על הפסנתר לחלחל פנימה.

תגובות

  • הוא גאון

    יבגני, 14-02-2010 16:27

  • אלבום מדהים מדהים

    כל כך הרבה יופי מכל כך קצת

    אורי בנקהלטר, 15-02-2010 12:33