אלבומים

Noah and The Whale - The First Days of Spring - 2009

צ'רלי פינק וחבריו מתבגרים ומשחררים אלבום מלא רגש וקשיים. לא נוח להיות לוויתן היום

מאת עמי פרידמן. 12-01-2010
Noah and The Whale - The First Days of Spring - 2009

אם האלבום החדש של Noah and The Whale היה יותר חורפי ממה שהוא, הייתי עובר לאירופה מוכת הקור רק כדי לשמוע אותו בקונטקסט הנכון. אל תתנו לשם האביבי והאופטימי שהוא מתהדר בו להטעות אתכם: The First Days of Spring הוא חתיכת אלבום חורף מלנכולי ומהורהר, כזה שאתה חושב פעמיים אם לנגן אותו או לא מחמת החשש לנפילה לתהומותיה המודחקים של הנפש ושקיעה בייסורי זיכרונות עבר.

בניגוד לתדמית הילדותית ולחוסר האחידות שטיפחו בגאווה באלבומם הקודם והמעט מעצבן מ-2008, הפעם אנחנו פוגשים את נוח והלוויתן במצב צבירה שונה לחלוטין: רוחות שטות ואנרגיות בית הספר התיכון פינו את מקומן לרצינות תהומית שפופת ראש במהלך שהרבה אוהבים לקרוא לו התבגרות. וזו, כידוע, היא תוצר סופי, תחנה אחרונה שקדמו לה לא מעט עצירות של קשיים, אכזבות ומכאובים, אשר נגרמים לעיתים קרובות מהבנה בסיסית כי המרקם האנושי העדין הזה שאנחנו מתמרנים בו הוא איך לומר...נו, עדין, כבר אמרנו.

מערכות יחסים (ושברן) היוו תמיד בסיסי מצוין ליצירה משמעותית (תשאלו את בק ואת Sea Change המקסים והאוברייטד כאחד). עבור צ'רלי פינק, סולן ההרכב, הייתה זו הפרידה הכואבת מלורה מארלינג, חברת הלהקה לשעבר, שאפשרה לו להסיר את שכבת הטמטום מסיחת הדעת מהאלבום ההוא לטובת אפילת טקסטים קורעת לב בתמימותה. I have Nothing, I have No One הוא מצהיר בטון עצוב ומיואש, ובדרך פלא מצליח להימנע מעודף השתפכות, ממלא כהלכה את החוק הקובע כי אנחנו רוצים את כוכבי ה(פולק) רוק שלנו מיוסרים אבל לא נקבות יבבניות. פינק מצא לעצמו דרך מושלמת להתעלם מקלישאות ומהתבכיינות יתר, כשהוא מושיב את קול הבריטון העגמומי שלו בדיוק על הנקודה ההיא שבין רחמים עצמיים למבט קדימה חדור תקווה, על קו התפר בין ציפיות שווא להתפכחות. יש כאן גם רגעים אופטימיים יותר שזורקים לרגע לגרסת האלפא של ההרכב, כמו Love Of an Orchestra  ("אני יודע שלא אהיה בודד לעולם. יש לי שירים בדמי" ) אבל גם הם נמנעים מלהפוך מגושמים ואפילו מוסיפים קצת אור לאווירת השפיפות המתקתקה שמאפיינת את האלבום כולו.

קשה להימנע מהשפעות והשוואות ואני הייתי מנחש שפינק וחבריו נתנו האזנה רציפה וקשובה לאלבום אחר שמזכיר באופן מחשיד את יצירתם החדשה. Boxer של The National, אלבום השנה שלי של 2007 נשמע כמו אביו הביולוגי של The First Days of Spring, תכנית ומוזיקלית כאחד, ולא צריך לאמץ את האוזניים יותר מידי כדי לדמיין שקולו העמוק של צ'רלי פינק הוא גלגול נשמות חדש של הבריטון המהפנט המזוהה עם מאט ברנינג'ר. ואם כבר באילן יוחסין עסקינן, אז יש מצב שגם לג'וי דיויז'ן ואיאן קרטיס ויש חלק גדול בדנ"א המעניין הזה, שמשמש פס קול לתקופת נבילה ופריחה מחודשת של יוצרו ומכאן שהוא מצדיק את שמו, בהנחה שהעתיד יזמן לפינק ולהקתו ימים יפים יותר.

אבל לא הייתי בונה על זה: השנה האחרונה הוכיחה ש - Noah and The Whale הם להקה עתירת אישיוז וחסרת מזל בעליל, עם עזיבתו של חבר נוסף מהלהקה (לטובת עולם הרפואה!) והיעלמותם של מגברים, גיטרות, תופים ושלל כלים מקצועיים בשעת לילה מאוחרת בחניון מנצ'סטרי מפוקפק. בשבילם מדובר אולי ברצף אירועים חסר מזל ומייאש, ללא ספק, אבל אם זה יעזור להם להנפיק עוד יהלום מושלם שכזה שמזקק אליו תחושות חוסר אונים, מצוקה שקטה ודיכאון חרישי - אני אהיה הראשון לשרוף את חדר החזרות שלהם או להרעיל להם את הלוויתן.

תגובות