אלבומים

Prodigy - Invaders Must Die - 2009

הלהקה היחידה שגם אחרי 20 שנות פעילות אני מרגישה שאני צריכה ללכת לבית חולים אחרי האזנה אליה

מאת אלינור כרמי. 30-12-2009
Prodigy - Invaders Must Die - 2009

פרודיג'י חוגגים 20 שנה להיווסדם, ואפשר לומר שאלבומם האחרון Invaders Must Die מזכיר יותר את אלבומם הראשון Experience וזאת לאחר שהאלבום הקודם שיצא ב-2004 Always Outnumbered, Never Outgunned זכה לביקורות רעות מצד כל מיני מבקרי מוזיקה פלצנים שחושבים שהם ירדו מגדולתם.

האלבום הינו האלבום הראשון בו כל חברי הלהקה הראשוניים שותפים ביצירתו מאז 1997. בנוסף, האיש שגלה אותם ל-XL, ניק האלקס, אחראי על הפקת האלבום, מה שמורגש מאד בחזרה ובדמיון של האלבום הזה לאלבומם הראשון אשר קרוב הרבה יותר לרחבת הריקודים ולתרבות הרייב. האלבום החדש Invaders Must Die יוצא בלייבל שהוקם במיוחד עבור הפרודיג'י שנקרא Take me to the hospital שהוא גם שם של אחד השירים שבאלבום (וגם הגדרת המצב המדויקת שמרגישים אחרי שרוקדים ללא הפסקה לכל האלבום), לאחר עבודה עם הלייבל האנגלי XL שליווה אותם מההתחלה למעשה.

אני לא יכולה לדבר בשם אנשים אחרים, אבל ישנן מעט מאד להקות שמצליחות לבעוט ולגרום לי לקפץ בחדר כמו ילדה בת 12 על ספידים כמו הפרודיג'י. אף אחד לא הצליח לעלות על נוסחא כל כך ממכרת שמשלבת בין כל הז'אנרים האפשריים כמעט ולהביא את הכוח וההארד קור של הרוק/פאנק/מטאל לאנרגיות המחשמלות של הרחבה האלקטרונית.

מספיק העפת מבט בהופעה שלהם בפסטיבל Rock Am Ring בגרמניה כדי להבין קצת על מה אני מדברת:

אפשר לכתוב פה ולהתפלסף על השפעות כאלה ואחרות ועל זה שהם ממחזרים את עצמם ולא מחדשים, אבל העובדה היא שהאלבום החדש של פרודיג'י חוזר על נוסחה מוצלחת ומנצחת אז למה להחליף? בדיוק כמו ששניצל יישאר לעולם המאכל הפשוט והטעים בכל מצב וכל שעה ביום, בדיוק כמו שהים, עד כמה שהוא נדוש וחרוש, עדיין מהמם ביופיו מרגיע וטוען אנרגטית וששחור זה עדיין צבע מתאים לכולם. אבל אני אשתדל להימנע מכך, כי אם יש משהו שהבנתי מהעשור המוזיקאלי האחרון שהוא לא הביא איתו כמעט כלום. אחרי שנות התשעים והאימפקט שלהם כמעט בכל תחום מוזיקאלי, העשור הנוכחי הוא ממש עשור מביך שהראה שגם הניסיונות להביא ולהמציא דברים חדשים יוצא בטעם לוואי רע כמו קפה שחור בפה יבש. לכן כנראה שהרטרו מוכיח את עצמו, כמעט כמו בכל תחום תרבותי, וכאן מדובר ברטרו שהכי כייף להתרפק עליו ובו זמנית לתקוע את הראש ברמקול ולשבור כל דבר שנמצא לידו.

ואם נחזור לרגע לאלבום עצמו, הוא ללא ספק ה-אלבום שכיכב בנגן שלי מהשנייה שהוא הגיע באופן מסתורי למחשב שלי... אין שבוע שאני לא שומעת אותו ורוקדת ברחוב כמו מטורפת, כך שאם ראיתם בחורה שנראית כאילו היא חוטפת התקף אפילפטי ייתכן שזו אני.

מספר אנקדוטות בשירים:

השיר Running With The Wolves - הוא שיתוף פעולה עם המתופף הזמר האחד והיחיד דייב גרול שהיה בעבר המתופף של נירוונה ולאחר מכן הזמר והגיטריסט בפו פייטרז. את האש שהתלקחה בחיבור אפשר לשמוע בשיר.

השיר Warrior's Dance - משחזר את ימי התהילה של הג'אנגל שיש שמייחסים אותו לפרודיג'י ועם קריצות לדאנס של שנות התשעים כשהם נעזרים בוויזרד ג'ף מילז ומשאילים את הווקלז של Bridgett Grace כשהמילים מסכמות את האלבום הכי טוב:

Come with me to the dance floor

You and me, cause that's what it's for

Show me now what it is

You got to be doing and the music in my house

תגובות

  • אני עדיין זוכר איך ליאם החזיק צינור מים

    בין הרגליים והשפריץ על כל הפסיכים שקפצו יחד איתי בשורה הראשונה במהלך פסטיבל דאנס אנד ליוויס בקיץ אלוהים יודע איזו שנה (נדמה לי 96 או 95) זו הייתה הפעם הראשונה שנכחתי בהופעה מחו"ל ורק בזכות ההופעה הספציפית הזו נדבק בי החיידק.. להקה אדירה

    שיינברגר, 31-12-2009 01:19