אלבומים

Arctic Monkeys - Humbug - 2009

הילדים משפילד מתבגרים

מאת רותם דויטשר. 17-12-2009
Arctic Monkeys - Humbug - 2009

בהתחלה, אמרו שהרוק מת בעשור הזה. אמרו שמעכשיו זה רק אלקטרוני, דאנס, האוס ושאר אחיו וחבריו. אחר כך אמרו על הרוק בעשור הזה שהוא בעצם נסיון לא מוצלח לשחזר את הניצחון ההרואי של הגראנג' משנות ה-90 (ולי אין בעיה עם זה - תביאו את חולצות הפנאנל והבוקסרים מעל הג'ינסים). ואז התגלה רוק הגיטרות, ככה קראו לו, אני באופן אישי לא מכירה רוק שלא כולל גיטרות, ועדיף שיהיה הרבה ממנו. בכל מקרה אני כמובן מתכוונת למשב רוח הגיטרות מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות של להקת הסטרוקס, האהובה עלי עד מאוד, שהביאו לנו צליל רוק בסיסי מבלי לחטוא לצלילי הגראנג'.

ואז כאילו משום מקום ובחוצפה כזו שמתאימה לחבורת לילדים משולחי רסן, הגיעו להם ארבעה נערים בני לא יותר מ-23 משפילד, אנגליה והחליטו שהם הולכים לעשות קצת רעש. שיקראו לזה איך שיקראו לזה, רוק גיטרות, תחיית הנאו-פאנק (כי פוסט-פאנק כבר יש) אבל מבחינתי המאנקיז הם עוד אבן, אפילו סלע מאוד גדולה במוזיקת רוק של העשור האחרון. והם באמת עשו את זה בגדול. האלבום הראשון שלהם נמכר בשבוע הראשון יותר מכל אלבום בבריטניה בכל הזמנים (!!), כולל הביטלס.

אלכס טרנר, סולן וכותב השירים של הלהקה מגיע לשיא חדש. באלבום האחרון של הלהקה שיצא השנה, Humbug, ישנה תחושה של התבגרות ובד בבד נסיון לחציית גבולות חדשים בצלילים אקספרמנטאליים ושונים. הטקסטים באלבום הם עמוד התווך שעליו עומד כולו. שלא כמו באלבומים הקודמים, הטקסטים הקופצניים והעצבניים הפכו לקודרים, עמוקים ומעוררי מחשבה והאלבום כולו בוגר, רציני ואפל יותר. הטקסטים הלא מתפשרים מסתבכים בגיטרת הבס הדומיננטית בעלת הצליל הסמיך והכבד שנחתמים יחד בשירתו של טרנר וקולות הרקע. הכל עטוף בטמפו התופים המשתנה שמחזיק אותי מלהישאב אל תוך החור השחור הזה שפתחו המאנקיז. בכל שיר באלבום, אין לי את התחושה שאני יודעת מה הולך להגיע, השירים לא נופלים לסולמות השגרתיים ולמקצבים הרגילים. אני מקשיבה לאלבום ומרגישה לא מוכנה למה שעוד רגע עומד לקרות.

האלבום הזה רק נראה שאינו ממשיך את מורשת המאנקיז משני האלבומים הראשונים, אך למעשה ההעזה לדבוק בשלהם מבלי "לחשבן" להצלחתו העצומה של האלבום הראשון היא בדיוק זו שמהווה את מהותם. כי השירים באלבום הזה הם לא "היט" מיידי. אי אפשר להקשיב לשיר בודד מתוכו, או במקרה להקשיב לשיר אחד בשאפל, זה אלבום שגדל עליך בהאזנה מלאה וקשובה - רק אז ניתן לקבל את האפקט המלא.

האיכויות האלו, שלא מתקיימות בשני האלבומים הראשונים של המאנקיז, מעידים על ההתפתחות וההתקדמות של הלהקה לעבר הפיכתם מלהקה שפרצה בגדול, ללהקת רוק בריטית שתשאר כאן לעוד הרבה מאוד זמן.

תגובות

  • מצחיקה הרותם הזאת. אהבתי!

    אלון, 17-12-2009 19:39

  • גם אני אהבתי!

    "הטקסטים הלא מתפשרים מסתבכים בגיטרת בס..." - ציורי לאללה... אהבתי מאוד אפילו! מזמינה מהמפעל עוד

    חאתול, 18-12-2009 14:36