אלבומים

The Antlers - Hospice - 2009

יוצר אשר מצליח לקחת את המאזין לאורך מסלול ארוך ומייסר, נותן פתח להציץ לחוויה בזמן שאיננו רוצים להסתכל

מאת גונן שטיינברג. 13-12-2009
The Antlers - Hospice - 2009

יש באובדן משהו מאוד מפרה. האובדן יכול לגרום למתאבל עליו שיתוק, אי הבנה לאן יפנה מכאן ואי רצון לקבל הכוונה. אך בהרבה מן המקרים, המתאבל מוצא באובדן התבוננות מעמיקה ביותר בנפש המיוסרת שלו, התבוננות אשר מעמידה אותו מחפש אחר דרכים להביע את רחשי ליבו הכה דואב. מעניין הדבר שמתוך הטרגדיה, מתוך המלנכוליה, עולה יצירה אשר תורמת למוען המתאבל להקל ולשתף באבלו, ויחד עם זאת תורמת לצורך אותה לחוות תוצר אומנותי טהור. תוצר נטול אינטרסים אשר אינו מחפש לקלוע לטעמו של מי שצורך אותו, תוצר אשר מחפש להעביר את חוויתו האישית דרך היצירה ותו לא. לכן מן הראוי כי אלבום אשר נכתב על סביבה כה עמוסה באובדן כגון Hospice, יהיה היצירה האישית ביותר, הטהורה ביותר, האמיתית ביותר שיצאה בשנה זו.

העשור הנוכחי התאפיין לדעתי ביצירה מוזיקאלית טוטאלית, יוצרים אשר נמנעים מהפרטת יצירתם בהמון ערוצים שונים ומבקשים "להלאים" את כל השלבים ביצירה תחת חסותם. אולי זו ההתפתחות הטכנולוגית, או אולי זו התפתחות האינדיבידואליזם, עשור מוזיקאלי זה לדעתי התווה באמת את מהותה של המילה אינדי. קו זה הנחה אין ספור אלבומים לאורך העשור וגם את אלבום זה. פיטר סילברמן, היוצר שעומד מאחורי ה - Antlers, החליט כמו רבים לפניו (כדוגמת ג'סטיו וורנון או סמואל בים) לעשות הכל במו ידיו. עם ציוד הקלטה אשר היה מבייש כל אולפן, סילברמן ושותפיו מצליחים להחיות את מה שהאולפן הורג: הראשוניות והאקספרימנטאליות שקיימת בכוח בכל שיר.

להבדיל מחבריו ל"ז'אנר", פיטר סילברמן מעיז לקחת את אותם שירים ולצרף אליהם עוד נגנים, להפוך אותם להפקה. החלטה זו אולי מורידה כביכול מהאותנטיות של השירים, אבל מאפשרת מנעד הרבה יותר גדול של מה ניתן לעשות עם האלבום כאלבום. העיבודים שבאלבום, כמו גם המילים, מצליחים לעשות את המעבר מתסכול לציניות, ממלנכוליה לתקווה, ממציאות לפנטזיה, בצורה הטבעית ביותר שיש. בכך סילברמן מציג את היפוך הרגשות הללו כדבר הטבעי ביותר שמתרחש בנפשו של כל אחד ואולי כך באמת הדבר במצב הקיצוני של איבוד העצמי. הקפיצה שבין מצבי הרוח הינה דבר המתבקש בשל חוסר יכולת לשלוט במצב ובשטף הרגשות שמציפים אותך בו זמנית.

אך מעבר לכל, הדבר אשר מייחד את האלבום הזה הינן הבחירות של סילברמן. בחירות אשר אינן שרירותיות, אלא באות כולן לשרת את הקונספט סביבו האלבום מתרחש. או שהוא שר בקול דקיק שמעיד על אפיסת כוחותיו אל מול הסבל שנזרק עליו כל הזמן, או שהוא צועק בקול גדול לנוכח התסכול בחוסר יכולתו לשנות אפילו במקצת את המצב. או שהוא שר על שטיח אמביינטי שממסגר את ההתמודדות שלו עם איבוד העצמי, או שהוא מרים את הגיטרה בכדי לברוח מהתמודדות זו לעבר הפנטזיה הנוסטלגית והמתוקה. כל בחירה אומנותית באה לשרת עבורו מטרה אחרת, פן אחר של סערת רגשות.

עד היום לא הצלחתי להבין עד כמה סילברמן חושף פה את עצמו ועד כמה הוא מספר לנו סיפור, אך דבר אחד אין ספק לגביו, הוא מצליח לנטוע בך את האשליה כי הכל באלבום מציאותי. גם אם המילים הללו הן כולן חוויה שלו וגם אם לאו, סילברמן מצליח לקחת את המאזין איתו לכל אורך המסלול הארוך והמייסר של ליווי אהובך הגוסס, במיוחד לפנים של חוויה זו שאנו לא רוצים לראות. הדגש חזק הזה באלבום על הסיפור, הופך אותו לאלבום שנבנה על קונספט, ולא כזה שהקונספט נכפה עליו. אופן הגשת האלבום הינו "רק" אמצעי העצמה של אותו סיפור.

אך החשוב מכל לדעתי הוא כי מבעד לכל מסך המלנכוליה והצער, קיים באלבום לכל אורכו פן של תקווה. הידיעה שזה בסופו של דבר ייגמר מפורשת על-ידי סילברמן כדבר המשחרר, כהזדמנות להמציא את העצמי מחדש, להפסיק להיות שק החבטות, להיות המטפל, להיות הפחות חשוב ולהתחיל להיות זה שבונה עצמו מחדש. יש שיראו פרשנות זו של המצב כאגואיזם מוחלט, אך יש כמוני שיראו פרשנות זו כדרך הנכונה להתמודד עם המצב.

תגובות

  • פששששששש

    איזה בחירה של אלבום בנאדם! אחלה המלצה! נה-נה-נה-נה-נה .. אני אראה אותם במאי בפרימוורה פסטיבל :)

    אודיני, 13-12-2009 15:04