אלבומים

Paco De Lucia - Luzia - 1998

המינימליזם והשימוש בכלים מעטים, נותן מקום של כבוד לכל צליל

מאת מורן אייזן. 06-11-2009
Paco De Lucia - Luzia - 1998

פאקו דה לוצ'יה הוא בן למשפחת מוסיקאים הנטועה חזק במסורת הפלמנקו המקומית. הוא החל לנגן בגיל חמש (ולהופיע כבר בגיל 11) ופרץ לתודעה בינלאומית הודות לשיתופי פעולה עם מוסיקאים אמריקאיים ובראשם Chick Corea, וכן עם John McLaughlin ו-Larry Coryell, עימם ניגן בהרכב טריו גיטרות (את קוריאל החליף אחר כך Al DiMeola). לוצ'יה שינה את הגישה כלפי תפקיד הגיטרה במוסיקת הפלמנקו, ומכלי שתפקידו ליווי בלבד, הפך אותו לכלי שלוקח את מרכז תשומת הלב ומאפשר וירטואוזיות.

בדיסק Luzia, דה לוצ'יה מנגן מוסיקת פלמנקו עם פיוז'ן של ג'אז. הוא מנגן כמעט לבד, כשמידי פעם מצטרפים אליו קחון, בנג'ו, קונגה, מנדולה ורקדני פלמנקו שרקיעותיהם יוצרות מקצב ואווירה.דה לוצ'יה צובט את מיתרי הגיטרה בעצב, אולי כהד להסטוריה הספרדית העגומה תחת שלטונו של פרנקו. מנגד, הוא פורט על המיתרים ברוך שיאה למאהב הלטיני הסטיגמטי. המינימליזם והשימוש בכלים מעטים, נותן מקום של כבוד לכל צליל שמופק. כשאני מאזינה לדיסק בעיניים עצומות נדמה לי לעיתים שאני חשה את איוושת הרוח הרכה שיוצרת רקיעת הרגל, את בד חצאיות הרקדניות מלטף את פניי. ולפעמים, כשאני שוקעת ממש עמוק בחווויה, נדמה לי שאני טובלת בטעמים ובריחות של ספרד. זו האימפריאלית עם השפעות האסלאם הניכרות בשירה, של שנות החושך תחת שלטון הרודנות של פרנקו ומלחמת האזרחים ושל זו המודרנית הגלובאלית שרוויה בהשפעות מערביות. המסורת הספרדית עתיקת היומין מקבלת גוון מעניין ומרגש כשמותכות אליה כל ההשפעות גם יחד, וכשעל כולן מנצח וירטואוז כמו דה לוצ'יה, מדובר בחוויה עילאית שנוגעת בכל מיתרי הרגש.

תגובות