אלבומים

צוללת - אפרת בן צור - 2001

בן צור מייבבת בחן אלוהי וקוסם על קטנותה מול העולם האכזר, אך בהוכחת חולשתה היא חושפת את כוחה לצלול עמוק ולגעת במקומות שרובנו מפחדים לגעת

מאת ליטל פז. 22-11-2009

תגיות: ישראלי, קולות נשיים, אפרת בן צור, 2001, צוללת

צוללת - אפרת בן צור - 2001

אלבום הסולו הראשון של אפרת מצליח לקחת אותי בכל פעם מחדש למקומות שבהתחלה הפתיעו אותי ולמען האמת, קצת מפחידים אותי. האלבום הזה לא מצליח לשעמם את נפשי וגם אחרי השמעות חוזרות ונשנות (כבר עברו 8 שנים מאז שיצא...) המקום הרוטט הזה בפנים לא התעטף עדיין בקיר האדישות הזה שנבנה כאות לחרישות חוזרות ונשנות.

אפרת מדהימה, הקול שיוצא לה מתוך הגרון הוא פשוט אלוהי ולא, אני לא מתכוונת להשתמש בביטוי לשווא, כי כשאני שומעת את שירתה אני חשה שמשהו טהור נוגע בי ועוטף אותי.  כמו צלילה בבריכה כשאף פעם לא מצליחים לגעת ממש ברצפה כי משהו חסר. מההאזנה הראשונה הרגשתי שהיא צוללת איתי ואני צוללת איתה ובעצם, כל אחת בבריכה של עצמה. הקול של אפרת קצת גותי, מטורף, מין תחושה שבן אדם לא באמת יכול להפיק צלילים כאלה וכבר קרה שבהתקף פרנואידי סובבתי ראש לאחור ולצדדים ,לוודא שאני אכן לבד פה עם המוזיקה.

אבל זה לא רק קולה שמצליח להיות כל כך רך ומלטף מצד אחד ואפל מצד שני, אלו הם גם המילים והלחן שאפרת כתבה והלחינה (מלבד את "גם הים נסוג" שכתבה יונה וולך והלחין אביתר בנאי ו"במו ידי" שכתבה רחל והלחין אביתר בנאי). אחד עשר הקטעים שיצרה בן צור במלוא אומנותה מבטאים מלנכוליה באופן שונה: מסתורי אך גלוי, ייחודי אך מוכר.  בן צור מוציאה החוצה את כל השיגעון שמתחיל מהבסיס ומתערבב עם באסות יומיומיות כמו שיברון לב ("אני אחכה" ו"איש רע"). אך בן צור לא סתם שרה על כאב, היא חודרת לו עמוק בפנים, מתפלשת איתו בתוך עצמו, בלי שום פחד, היא מביטה לו בעיניים ומתמזגת איתו כאילו תמיד היה שם.

בן צור כמו רוב המין הנשי, מתייחסת לגבר כדמות מגנה וחזקה שהיא זקוקה לו בחייה בעוד שהיא חשה כקטנה, חלשה ותמימה ("על הריצפה כמו בת ארבע..", "אל תשלה אותי..") אך בחשיפת חולשתה היא חושפת בעצם את כוחה לצלול עמוק ולגעת במקומות שרובנו מפחדים לגעת.  מוטיב הילדה הקטנה שחוזר ומשתקף לאורך האלבום גם אם לא בפירוש, הוא זה המציג את האלבום כולו באור תמים שנותן לו את אותו הקסם.

"שמש" ו"על הרצפה" הם הקטעים היפים ביותר לדעתי, למרות שאני בהחלט משתחווה לכל האלבום. הנאיביות המלטפת והכואבת בו בעת של ילדה קטנה שמתבלבלת עם אישה גדולה בשני הקטעים הללו מכניסים אותי כל פעם מחדש להזיה מטורפת ולניתוק מכל מה שמתרחש מולי בפועל. 

בן צור היא שחקנית תיאטרון וקולנוע מוערכת מאוד שלא תמיד אני מצליחה להבין אם היא באמת כזאת מתוקה או שזה התפקיד שהיא משחקת . באלבום "צוללת" אני מרגישה שמדובר בבן צור בכבודה ובעצמה הכי אמיתית שיש כמו מדיטציית כאב אחת מטורפת בעוצמתה ואמיתית מהתחלתה ועד סופה.

 

תגובות