אלבומים

Leonard Cohen - The essential Leonard Cohen - 2002

למרות שחונך אחרת, סער גמזו ממליץ על אלבום אוסף. יש לזה כמה סיבות טובות

מאת סער גמזו. 22-09-2009
Leonard Cohen - The essential Leonard Cohen - 2002

 

היום, בעידן ה"אלבום בלחיצת כפתור", הסיפור הזה נשמע עתיק אבל בכל זאת. כשהייתי בבי"ס יסודי הייתה ברמת גן ספריית דיסקים. גן עדן ומפלט מוזיקלי מדהים שבו, קרוב לודאי, השקעתי את רוב דמי הכיס שלי. שם רכשתי השכלה מוזיקלית מבחור בשם דודי, שחוץ מלתת לי כמה המלצות ששינו (לא רק) את העולם המוזיקלי שלי, לימד אותי שאוספים הם לא הדבר האמיתי. הוא שהשמיע לי בפעם הראשונה את "the future" של לאונרד כהן לצד דברים שהפכו להיות האבן המוזיקלית השואבת שלי. מאז נעלמו הקלטות, אליהן מזגתי את התוכן היקר שהבאתי מדודי, ושוק המוזיקה נראה אחרת לגמרי. דבר אחד נשאר כמו שהיה - אפשר ללמוד ולהכיר הרבה יותר טוב את האומן דרך ה-אלבום שלו מאשר דרך אוסף שבדרך כלל הוא אפילו לא ערך בעצמו.

אבל עדיין, כשאני צריך לבחור אלבום אחד ויחיד של לאונרד כהן להמליץ עליו זה יהיה בוודאות האלבום הזה. לא כי שיניתי את דעתי על אוספים. כי אני לעולם לא אוכל לבחור אלבום אחד ויחיד של כהן ולהגיד בוודאות שזה ה-אלבום שלו. כל בחירה כזו תשאיר טעם של חוסר באוזן.

לא אוכל לבחור ב-songs of leonard cohen ולוותר על שיר כמו The partisan. לא אצליח להצביע על songs of love and hate ובכך לפסוח על יצירה מדהימה כמו chelsea hotel #2. אין עבורי דרך לייחד דווקא את Death of ladies' man ולזנוח את Hallelujah ו-If it be your will. ייחשב בעיניי פשע בל יסלח לקבוע שהאחד הוא I'm your man ובכך לפסול שיר מדהים כמו Democracy. כמובן שלא ניתן להביט על Ten new songs ולהעלים מבט מהטקסט הקנוני של Everybody knows. פשוט אי אפשר לוותר על כל אלה.

אלבום האוסף הזה מכיל בתוכו את תמצית 35 שנות היצירה של כהן שקדמו לו. טקסטים שנכתבו בדם ליבו בתהליך ארוך, כואב, מענג, משחרר, מייסר, מחנך, מתגמל ומסתורי לחלוטין בעיניי. יש בו שירים שהכינוי "שירים" לחלוטין מזלזל בהם. הכתיבה של לאונרד כהן היא נשגבת עבורי. הרגישות המדהימה שלו לכל מילה עם המשקל והמטען שלה, הענווה העצומה שלו לנוכח ולמרות היכולת המופלאה שלו, הרומנטיקה הקסומה והישנה שנוכחת כל כך בשיריו - כל אלה ועוד הרבה גורמים הופכים את כהן לאחד הבודדים שלא כותבים בשפת אימי אך עדיין מצליחים לגעת לי בנימי הרגש העדינים ביותר ולגרום לי להתעלות נפש ששמורה לאמנות גדולה.

יכול להיות שדודי צדק. יכול להיות שאוספים הם לא הדבר האמיתי. אבל במקרה של כהן אני מאד לא מסכים איתו מסיבה אחת מאד פשוטה. כהן הוא לא אמן שהגיע לשיא בנקודה אחת בזמן. הוא לא שקט על השמרים אחרי אלבום מוצלח ראשון. הוא רדף אחרי המילה וראה בכתיבה עבודה מחייבת לכל דבר שתובעת ממנו את כל תעצומות הנפש שלו. הוא שמר לאורך שנים על כבוד אדיר כלפי השירה שלו והיא, בתמורה, לא איבדה מעוצמתה ולא מאיכותה. לאונרד כהן הוא לא אמן של אלבום מעולה אחד. הוא חי את זה, אי שם במגדל השיר.

תגובות