אלבומים

Jenny Lewis - Acid Tongue - 2008

לואיס היא הדבר האמיתי. היא כל כך כנה בטקסטים ובמלודיה, בלי שום חשש להיצמד לצליל המסורתי, מחובר לשורשים בפשטות כזו - שלרגעים הייתי בטוחה שמדובר בסרקזם בוטה

מאת רותם דויטשר. 05-08-2009
Jenny Lewis - Acid Tongue - 2008

אני לא אוהבת מוזיקת קאנטרי, יש בה אובר-אמריקאיות, מלאה בקיטש ודביקות שמותחת את קצה גבול היכולת שלי, פשוט לא מתאימה ל"מציאות התל אביבית" שלי :). להוסיף על זה את העובדה שאני לא ממש מתחברת ל-woman vocalist, אני מעדיפה את הקול המחוספס הגברי ואם הוא מיוסר וסובל כזה, אפילו יותר טוב.

ובכל זאת אהבתי את acid tongue של ג'ני לואיס.

בשמיעה ראשונה כמעט התכוונתי שלא להקשיב לאלבום הזה שוב. מבלי שהקדשתי יותר מידי תשומת לב, הוא היה נשמע לי נוגה ומתוק יתר על המידה, עם נגיעות קאנטרי שישר גרמו לי לדחייה. כי האלבום מבחינה זו, באמת כזה.

אבל בלואיס יש משהו ממגנט. אפילו אותי.

בהאזנה שניה ומאומצת התמונה התחילה להתבהר. כי לא מדובר בעוד קיטש נשי שפונה באופן מובן מאליו לנושאים כמו אהבה נכזבת ובלתי ממומשת, שמעוררים בי תחושות של זיוף מאולץ.

לואיס היא הדבר האמיתי. היא כל כך כנה בטקסטים ובמלודיה, בלי כל חשש להיצמד לצליל המסורתי, מחובר לשורשים בפשטות כזו - שלרגעים הייתי בטוחה שמדובר בסרקזם בוטה.

היא הצליחה לשכנע אותי, בז'אנר פחות חביב עלי, בעזרת האותנטיות האבסולוטית שלה.

האלבום הוקלט כלייב-ג'אם, מה שהופך אותו אפילו ליותר אמיתי ובמהלך שלושה שבועות בלבד. הרצועות הפותחות את האלבום לא מפתיעות, אך עם זאת מגלות קול נדיר וכניעות מצדה של לואיס. ההפתעה האמיתית מגיעה כבר ברצועה השלישית - The Next Messiah. מדובר בשיר אחד שמחולק לשלושה קטעים שונים ואורכו כמעט 9 דקות (!). אורך השיר והמעבר בין המקצבים השונים משרים תחושה קצת פסיכודאלית.

על אף שהצליל של ג'ני לואיס לא בדיוק כוס התה שלי, יש בה משהו נדיר ששאב אותי פנימה.

תגובות

  • אלבום מעולה

    תודה!!

    אני, 20-08-2009 14:08