אלבומים

Naomi Shelton & The Gospel Queens - What Have You Done My Brother - 2009

תנו לנעמי שלטון ומלכות הגוספל לקחת אתכם למסע שורשים של המוסיקה השחורה. זה לא רטרו ולא קאבר. זה לא הגיל ולא התרגיל. זה הדבר האמיתי

מאת רוני פיאלקוב (Wannabeats). 24-07-2009
Naomi Shelton & The Gospel Queens - What Have You Done My Brother - 2009

להשמע ישן זה הקטע החדש. זאת אומרת, זה כבר לא כזה חדש בעצם. אם איימי ווינהאוס ודאפי כובשות את המצעדים עם הסאונד ה"אותנטי" הישן שלהן, אפשר להסיק שהתהליך עצמו נמשך כבר כמה שנים טובות. כמו שכתבתי בביקורת הקודמת, לעולם המוסיקה בעשור האחרון לא היה הרבה יותר מדי מה לחדש, ומיחזור מוסיקה ישנה היתה אחת ההתעסקויות היותר מעניינות של השנים האחרונות. וכך כנראה הגענו אל גל הרטרו העכשווי ואל הנסיונות ליצור את הלכלוך והההרגשה הזאת שנתנו הקלטות הסול והפאנק הישנות של שנות השישים והשבעים. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני לחלוטין שבוי של הסאונד והחיספוס הנהדר הזה, של הגרוב מלא הנשמה הזה, של החזרה הזאת למקורות. לגמרי הנאמבר וואן פאן. אבל בכל זאת, לפעמים אפשר להרגיש, ולא כי משהו נעשה לא נכון, אלא דווקא בגלל שעושים את זה יותר מדי נכון, את ההבדל בין המוסיקה של זמרי והרכבי הרטרו-סול של ימינו לבין השירים של אז.

אבל המוסיקה של נעמי שלטון והגוספל קווינס זה כבר משהו אחר. זה הדבר האמיתי. היא לא גדלה בלונדון באייטיז. היא גדלה באלאבמה של שנות הארבעים והחמישים ושרה גוספל בכנסיה עם אחיותיה. היא לא מנסה לשחזר את מה שעשו פעם, היא היתה שם בעצמה, כשבסיקסטיז היא הופיעה במועדונים בניו יורק, שרה אר אנ' בי "חילוני", והקליטה כמה סינגלים שתוכלו וודאי למצוא אצל אספני פאנק וסול נדיר. רק שיצא שעברו עוד ארבעים שנה עד שהגיע זמנה להקליט את אלבום הבכורה שלה. וכמו שהיא שרה ב- "I'll Take The Long Road", היא לא לוקחת קיצור דרך ולא רצה אחרי כולם לשום מקום. היא המשיכה והמשיכה לעשות את מה שהיא עושה, וכמו שעון שנעצר שממשיך להראות את השעה הנכונה פעמיים ביום, המוסיקה עשתה סיבוב אחד גדול וחזרה הישר אל המקור - אל הסול הישן והטוב, אל נעמי שלטון.

ישן וחדש מתערבבים ב- What have you done my brother. את קליף דרייבר, המנהל והמעבד המוסיקלי, הכירה שלטון עוד בשנות השישים. אבל באלבום מנגנים מוסיקאים של הלייבל המעולה דאפ-טון, שחברים בהרכבים רבים אחרים כמו הבודוס באנד והדאפ-קינגז ואחראים לרטרו-סול הניו יורקי החדש של ימינו. השירים הם חלקם גרסאות כיסוי לקטעי גוספל מסורתיים או לקלאסיקות סול (הבולט שביניהם הוא הביצוע ל-"A Change Is Gonna Come" של סאם קוק), וחלקם (לא שאפשר לשים לב להבדל) שירים חדשים שנכתבו על ידי גבריאל רות', שגם הפיק את האלבום ועובד בין השאר עם שרון ג'ונס, הדיווה הגדולה של דאפ-טון רקורדז, שבעצמה תורמת כאן קולות רקע. וכשכל הכשרון הזה, כל הידע והניסיון פוגשים את כל החיוניות והיצירתיות הצעירה, התוצאה היא מוסיקת סול גוספל ובלוז אמיתית ועשירה, שהיא הבסיס של כל המוסיקה השחורה על כל גווניה הרבים, כלומר, כמעט של כל המוסיקה הפופולרית של ימינו.

דרך שניים עשר שירים בארבעים דקות לוקחות אתכם נעמי ומלכות הגוספל למסע מלא בלדות סול, בלוז ארצי וחזק, קטעים קצביים יותר עם גרוב שנשפך מהם לכל צד וכבר כמעט שנשמעים כמו פאנק, אר אנ' בי מתקתק אה-לה שנות החמישים המלוקקות ובעיקר הרבה הרבה גוספל, הישר מהכנסיה. בשלב זה יש לציין שאם אתם בעניין של להיות יהודים טובים ושומרי מסורת, ייתכן שכל הפעמים שישו מוזכר באלבום יעשו לכם קצת סחרחורת. אבל עם שירים סוחפים ומעולים כמו "Am I Asking Too Much" ו-"What More Can I Do" למי בכלל אכפת? אני פשוט בוחר להתעלות מעל כל הדיבור על אלוהים, ולהגיע הישר אל המסר הכללי של אהבה, של התגברות על מכשולים, של עשיה לכיוון טוב, של להיות חזקים ולחיות נכון. או שאני שוכח מהמילים וההטפות ומתמכר ל- Call and Response של נעמי ומלכות הגוספל שלה, לויברציות של האורגן, לגרוב של הגיטרה, לבלוז של הפסנתר ולקול העמוק והצרוד, החכם והבוטח של נעמי, וג'יזס, לא אכפת לי אם זה ישן או חדש, גוספל או סול, אני יודע שזה הדבר האמיתי.

תגובות

  • Old school

    Hard core old school Kicks ass

    שבע, 25-07-2009 05:28