אלבומים

N.A.S.A - Spirit of Apollo - 2009

אל תקראו את הביקורת הזאת, פשוט תשמעו את האלבום

מאת רוני פיאלקוב (Wannabeats). 31-01-2012
N.A.S.A - Spirit of Apollo - 2009

היה לי מזל. מרוב בלוגים, רשתות חברתיות, סטאמבלינגז, ניוזלטרים וצ'אטים בסולסיק, אני בכלל לא זוכר מאיפה הגעתי ל"ספיריט אוף אפולו", אלבום הביכורים של נ.א.ס.א, אבל כנראה שזאת היתה הערה שולית קטנה ששלחה אותי אל האלבום ולא כתבה או ביקורת מלאה, כך שברגע שלחצתי פליי, בעצם לא היה לי מושג מה אני עומד לשמוע. מזל, כי המפתח להנאה מהאלבום הזה הוא ככל הנראה לא לצפות לכלום. זה סוג של פרדוקס כי בעצם עדיף שתסיימו לקרוא כאן ועכשיו, תקשיבו לאלבום, ונדבר אחרי זה. פשוט קשה שלא לפתח ציפיות, כשמעיינים ברשימת המשתתפים העצומה של הפרויקט המגלומני הזה, שכולו מנוצח על ידי צמד מפיקים שקוראים לעצמם נ.א.ס.א ויוצא בשנת הארבעים לנחיתה על הירח, בניסיון אולי לרמוז שהאלבום הזה הוא הישג של האנושות באותו סדר גודל.

נ.א.ס.א רוצים, או לפחות מכריזים שהם רוצים, לשלב סאונדים, אמנים, ורעיונות מוסיקליים מכל רחבי העולם באלבום שיביא לידי ביטוי את כל מה שמאחד את האנושות כולה ואת כל הגוונים השונים שלה וכולי וכולי בלה בלה בלה.. לצורך כך הם גייסו בערך ארבעים ראפרים, זמרים, זמרות, מוסיקאיים ודי ג'ייז פחות או יותר מכל זרמי המוסיקה האלטרנטיבית, משנות השבעים ועד שנת 2009, קטנים וענקיים, ובתהליך שלקח חמש שנים (לחלק מהאמנים הם היו צריכים להמתין ארבע שנים בשביל להכניס אותם לאולפן) הפיקו אלבום אחד ארוך ויומרני ביותר. נ.א.ס.א, שהם המפיקים הלא כל כך מוכרים לקהל הרחב זה גונזלס (Dj Zegon) וסם שפיגל (שכדי להבדיל עצמו מסם שפיגל מתקרא Squeak E. Clean), הראשון מסאו פאולו והשני מאל.איי. הצליחו, השד יודע איך (אבל כנראה שזה קשור לעובדה שסם הוא אחיו של ספייק ג'ונז במאי הוידיאו קליפים הענק) להביא לאולפן את Kanye West, John Frusciante, Kool Keith, Tom Waits, Fatlip, KRS One, Karren O', Sizzla, Chuck D, George Clinton, חצי מה-Wu Tang Clan ועוד כל כך הרבה שמות שזה פשוט מסחרר. רוב הקטעים הם שיתופי פעולה של לפחות שלושה אמנים שונים מהרשימה, בשילובים כמו Chali 2Na מ-Jurrasic 5 ו-Gift Of Gab מ-Blackalicious יחד עם David Byrne (Talking Heads כמובן), או Spank Rock עם M.I.A. ו-Santogold, והסגנונות משתנים כל הזמן, למרות שבעצם הכל נשמע כאילו יצא מאותו קו ייצור, ונכנס, בגדול, תחת מטריית האינדי היפ הופ.

 

אז מה הבעיה בעצם? לדעתי, אין שום בעיה. מדובר ביופי של אלבום, שעושה הרבה כיף, עובד טוב גם באוזניות וגם ברחבה, מופק ברמה גבוהה ומשאיר אחריו כמה הוקים שקשה שלא לזמזם לעצמך בדרך לעבודה. על חלק מהשירים אפשר היה אולי לוותר (טום וויטס - אני מסתכל עליך), בחלקם השילוב בין האמנים מתפספס קלות, אבל רובם קטעים טובים פלוס, וכמה מהם פשוט להיטים מעולים (כמו Gifted ,Watchadoin ו-People Tree), כשהשידוכים בין זמרים מרקעים שונים לגמרי עובדים בצורה מצוינת, או כשאמנים שלא ברור איך מעולם לא שילבו פעולה נפגשים כאן לראשונה. היפ הופ הוא ז'אנר שנבנה מלכתחילה על סימפול ז'אנרים אחרים, ונא.ס.א. משתמשים בו באלבום שלהם כבסיס אליו הם מוסיפים ניחוחות ביילה פאנק, אינדי, אלקטרו, רוק והרבה פופ בהצלחה יתרה. ואיך זה נשמע? נסו לדמיין משהו כמו N.E.R.D. פוגשים את ה-Gorrilaz, פוגשים את Richard X (או משהו כזה) ומרימים מסיבה אחת גדולה ושמחה.

אבל אם אתם ניגשים ל"ספיריט אוף אפולו" בתקווה לשמוע מאסטרפיס אלמותי, עם פריצת גבולות בין סגנונות, עם שיתופי פעולה מרתקים שיוציאו דברים חדשים מהאמנים, כזה שבאמת מצליח לאחד את עולם המוסיקה ולבטא משהו נעלה בעזרת כל המוסיקאים המוכשרים שמתארחים בו, צפו לאכזבה. לא מדובר כאן ביצירה חד-פעמית, או בפרויקט מופתי. זה פשוט אחלה אלבום, נקודה. מוסיקה לא מוכרחה שתהיה לה אמירה כלשהיא, היא לא חייבת לא לפרוץ גבולות ולא לאחד את האנושות. לפעמים מספיק שיהיה גרוב מעולה, ושחיוך של הנאה יעלה על פני מי שמאזין, ומזה יש כאן הרבה מאד.

אז קדימה, תשכחו מכל מה שאמרתי, ולכו להקשיב לאלבום.

תגובות

  • מסכים, אכן אחלה אלבום

    גם אני תכננתי לכתוב עליו אבל הקדמת אותי. ולגבי ההערה על טום וייטס - דווקא השיר איתו ועם קול קית' הוא אחת היציאות היותר מגניבות של האלבום הכיפי הזה.

    יבגני, 06-05-2009 17:54